צוות לקראת שבת
הנה כבר מתקרבים ימי הפורים ואף שעל פורים לא נאמרה ההלכה ששואלין ודורשין בהלכות החג שלושים יום, אבל בוודאי שכבר צריכים להתחיל להתכונן ולהכין את הלב והנשמה לקראת אורם של ימי הפורים.
לפני שנים למדתי פעם לקראת יום הפורים את ההלכות העוסקות בו, בשולחן ערוך ונושאי כליו, וכשהגעתי למצוות משלוח מנות, חזרתי על שני הטעמים הידועים שנאמרו למצווה זו, הטעם של ה'תרומת הדשן' שאומר בעיקרה של מצווה זו הוא לעזור ולסייע לעניים לקיים את מצוות 'משתה ושמחה', לכן צווינו לשלוח מנות זה לזה, כדי שלכל אחד ואחד יהיה תבשילין ומאכלים על שולחנו. לעומתו אומר רבי שלמה אלקבץ זיע"א טעם אחר במצווה זו, להרבות אחווה וריעות, בהיפך ממה שאמר המן הרשע 'ישנו עם אחד מפוזר ומפורד', על כן אנחנו צריכים להרבות אהבה ואחווה ביום זה, כדי שלא נהיה חלילה וחס כמו שאמר המן. כמובן שיש נפק"מ רבות בין שני הטעמים הללו, למי אפשר לתת, מה צריכים לתת, כמה צריכים, ועוד ועוד.
חשבתי ביני ובין עצמי, אכן כאלו טעמים נפלאים למצווה זו, הלוואי ואזכה גם אני לחדש איזה טעם והסבר במצווה רבא ויקרה זו, נשאתי תפילה, והרי ידוע שהקב"ה שומע תפילת כל פה, ולא עברו דקות אחדות ונפל ברעיוני טעם נפלא. ידוע הכלל שנתינה מולידה אהבה, וכשאדם אחד נותן לחברו מתנה, על פניו היינו צריכים לראות שמתגדלת ומתרבה האהבה של המקבל למי שנתן לו את המתנה, שהרי הוא הטיב עמו ועשה עמו חסד, אבל המציאות היא שדווקא מעשה הנתינה מוליד אהבה בלבו של הנותן יותר מהמקבל. ועל זה הדרך אפשר גם להסביר את העניין של נתינת משלוח מנות, לא בשביל המקבלים אלא בשביל הנותנים, כדי להוליד בלב יותר אהבה לכלל ישראל ולאבינו שבשמים, שהרי פורים הוא יום של 'קיימו וקיבלו', ו'הדר קיבלוה מאהבה'. אבל איך מקבלים את התורה באהבה? על ידי נתינה לזולת, לחלק משלוחי מנות, לתת לשכנים ולקרובים לאוהבים ולאלו שלא זכו עדיין להיות אוהבים, כך מולידים עוד ועוד אהבה בין אדם לחבירו ובין אדם למקום.
הוא איש עשיר, הוא יכול לתת עוד ועוד אבל כמה צריכים?
מספרים שפעם בא יהודי לרבו ושאל אותו עד כמה הוא השיעור של מצוות צדקה. הוא איש עשיר, הוא יכול לתת עוד ועוד אבל כמה צריכים? מתי הוא ידע שהוא נותן כראוי. השיב לו הרבי תשובה ניצחת… כשתתחיל להרגיש שהנתינה כואבת לך, שזה קשה לך, שמה מתחילה המצווה. כל עוד הנתינה באה בקלות, זה עדיין לא הגיע לקיום מצוות צדקה כראוי, כשזה מתחיל לכאוב – שם מתחיל קיום המצווה.
והן הן הדברים, שהרי כשהנתינה היא 'נתינה כואבת', בוודאי שהיא מולידה יותר ויותר אהבה, וכך גם אני שומע לא פעם אנשים מלינים על כך שצריכים לתת משלוח מנות לכל מיני קרובים וחברים, וזה מגיע להוצאה ניכרת, אבל האמת היא שצריכים להתחזק ולהתאמץ בקיום המצווה בשמחת הלב למרות הקושי הכספי, ולדעת שהקושי הזה הוא חלק מההידור בקיום המצווה.
הגישה הזאת, היא נכונה לכל עניינים שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום, שהרי בדורנו אנשים לא אוהבים להתאמץ, ומחפשים בכל כוחם לחסוך מעצמם מאמץ או כאב, אבל צריכים לדעת שההשקעה בזולת היא השקעה משתלמת, והיא הפתרון להרבה מאוד בעיות בכל התחומים, במשפחה בבין אדם לחבירו ובבין אדם למקום, כי דווקא כשאדם מקיים מצווה מתוך קושי ויגיעה, הוא זוכה להרגיש בה יותר טעם ומתיקות וחיבור גדול יותר לקב"ה, שזה התכלית של קיום המצוות.
אתה רוצה קשר עם הגמרא? אדרבה, תשקיע בגמרא
לא מכבר בא אלי בחור ואמר לי שהוא לומד את הגמרא ומרגיש מנותק ממנה, אינו מבין איך הדברים קשורים אליו.
אמרתי לו: אתה רוצה קשר עם הגמרא? אדרבה, תשקיע בגמרא. קח קטע אחד בגמרא ותחזור עליו חמש פעמים, עוד פעם ועוד פעם, בקול, בעמל וביגיעה, במשך שלוש שעות, ואחר כך תגיד אם אתה מרגיש קשר לגמרא או לא. בוודאי שמי שרק קורא בשפתיו ולבו בל עמו ואינו מתאמץ ולא מתייגע, לא יוכל להרגיש קשר וחיבור עם התורה, איך בכך שום פליאה.
בעניין זה, אביא מדברי קדשו של הרה"ק בעל ה'אבני נזר' מסוכטשוב זיע"א, שכתב בהקדמה לספרו 'אגלי טל' בעניין זה של לימוד תורה מתוך 'גישמאק' והנאה, ולא כמי שכפאו שד חלילה וחלילה וזה לשונו: "מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.
"ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה", ומסיים שם ש"הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג – מצוה".
מה ששמעתי מרבי מרדכי פופקא, ראש הקהל באחת מק"ק בארה"ב
והואיל ואתא לידן עניין זה של לימוד תורה לשמה, אימא ביה מילתא מה ששמעתי מרבי מרדכי פופקא, ראש הקהל באחת מק"ק בארה"ב, שסיפר לי שאביו רבי חיים יצחק פופקא היה מתלמידיו של מרנא החפץ חיים זיע"א, והוא מספר שאביו ראה בארונו של מרנא החפץ חיים מאות רבות של ניירות עם 'שטיקלך ביאור הלכה' שכתב מרנא החפץ חיים, בעת שחיבר את המשנה ברורה והביאור הלכה, ובהן פלפולים נפלאים בהלכה, וירידה לעומק הפשט בסוגיות הגמרא הנוגעות באופן נפלא מאוד, אבל את כל מאות הפלפולים הנפלאים הללו השמיט החפץ חיים מה'ביאור הלכה' שהדפיס עם המשנה ברורה, וזאת, מאחר והגיע למסקנה שאין בהם נפקא מינה להלכה, ואם כן אלו רק פלפולים לחדוותא דשמעתתא, ומחמת ענוונתנותו הרבה לא רצה לפרסמם.
שהרי ידוע שהחפץ חיים היה מתפלל על כך שהגאונות שלו לא תתפרסם ברבים, ושאלו אם כן מדוע לא התפלל גם שלא יידעו את גודל צדקותו, והתשובה היא שהח"ח ידע שהוא גאון ולכן לא רצה שאחרים ידעו על כך, אבל לא עלתה על דעתו שהוא גם צדיק, ולכן לא חשב שהוא צריך לבקש רחמים על כך שלא תתפרסם צדקותו…
אמנם שמעתי פעם, איני זוכר בשם מי, שאמר שהחפץ חיים כן כלל כמה קטעי 'ביאור הלכה' שמהם ניתן לראות את הלמדנות המופלאה והגאונות הייחודית שלו, וזאת עשה כי רצה שיידעו שהוא פוסק את ההלכות מתוך ירידה לשורש הסוגיות בעיון עמוק ונפלא, וכך יתקבלו הפסקים שלו בעולם.
ודכירנא בשנותיי הצעירות, תקופה קצרה אחר החתונה שלי
ודכירנא בשנותיי הצעירות, תקופה קצרה אחר החתונה שלי, למדתי הלכות פסח בעיון עם כל ה'ביאור הלכה' עד שהגעתי לביאור הלכה נפלא העוסק בשאלה למה אומרים 'מקדש ישראל והזמנים', יש שם 'ביאור הלכה' מאוד ארוך עם פלפול עצום ונורא, ואני זוכר שלמדתי אותו ביגיעה גדולה, וכשסיימתי חלחל בלבי בפעם הראשונה אפס קצהו הבנה בעוצם גדולתו של מרנא החפץ חיים, וכל כך התרגשתי עד שבו במקום דפדפתי לתחילת הלכות פסח ולמדתי מחדש את כל ההלכות עד שם עם ה'ביאור הלכה' במתיקות נפלאה, וכשלומדים 'ביאור הלכה' עוד פעם ועוד פעם, מתחילים להבין את העמקות הנפלאה הטמונה בכל מילה ומילה מדבריו של מרנא הח"ח זצ"ל.
והנה יש בהנהגתו של מרנא החפץ חיים דבר נפלא מאוד, כשמצד אחד הוא יכול היה לגנוז מאות 'שטיקלך' של ביאור הלכה כלאחר יד, כדי שלא להתגדל בפלפולים שאין בהם נפקא מינה להלכה, ומאידך לא מנע עצמו מלפרסם כמה, כדי שידעו שהוא פסק הלכות מתוך עומק העיון, וזה גדר של 'תורה לשמה', באופן נפלא ביותר שהאדם לא חושב על עצמו כלל וכלל, ומוכן אפילו לכבד את עצמו, למרות היותו בורח מן הכבוד, כדי שיתקבלו דבריו ותרבה ידיעת ההלכה בישראל.
ושמעתי ממורי ורבי הרה"ק מקאשוי זיע"א, שהיה לומד תורה בגישמאק עצום, ומתענג על דברי הגמרא בתענוג נפלא, ובכל זאת העיד על עצמו שכל ימיו למד תורה לשמה, ואמר שהוא מתחרט על שני פעמים שלמד תורה שלא לשמה, פעם אחד כשהיה כבן 25 או 30 בערך, והגיע לעיר פעסט, ושמע ששם לא מעריכים את החסידים כראוי, ועל כן אמר שם דרשה בפלפול עמוק ובבקיאות רחבה כדי להראות שגם אצל החסידים יש ידיעת התורה, ופעם שניה כשבא לגור בניו יורק, ורצה שייתנו לו איזו משרה תורנית שיוכל להתפרנס, ואמר דרשה שתרשים את הנוכחים וידעו שהוא ראוי לכך, ובאמת מינו אותו למגיד שיעור בעקבות אותה דרשה שאמר, אבל לימים הוא התחרט על כך מעומק לבו שפעמיים נכשל בלימוד תורה שלא לשמה לפי דרגתו.
על כן צריך כל אדם למצוא מה הוא הדבר שידרבן אותו בשניות הראשונות הללו
עם זאת, צריכים אנו לדעת שכשחז"ל הקדושים אומרים 'לעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה', הרי אלו דיבורים החצובים בסלע, ומתקיימים הם לעולם, ואין אדם שנמלט מזה.
ואמרתי פעם לחדש בזה הרגשה, שהכוונה בהגדרה 'לעולם' אינה רק לכך שכל אדם ילמד תורה שלא לשמה בתחילת דרכו ובהמשך ילמד לשמה, אלא שגם בכל פעם שאדם מתחיל ללמוד, צריכים לקחת את ה'שלא לשמה' ולהשתמש בו כדי להתחיל ללמוד ואז אפשר לשכוח את העזר החיצוני הזה וללמוד לשמה, כי היצר משקיע הרבה במניעת התחלות, הוא מכביד על הלומדים כשפותחים את הגמרא, ברגעים הראשונים, על כן צריך כל אדם למצוא מה הוא הדבר שידרבן אותו בשניות הראשונות הללו, להתגבר על היצר ולדחוק אותו הצידה, כדי שיוכל ללמוד לאחר מכן תורה לשמה.
וכך היה מנהגו של הרה"ק רבי יצחק מדרוביטש, שהיה יוצא להרביץ תורה לבני ישראל בעיירות, והיה מקבל שכר על דרשותיו, וכשהיה בא היצר אליו ומנסה למנוע אותו מלהלוך להרביץ תורה, בטענה שהדרך קשה עליו ויש שלג ובוץ בדרכים וכדו', היה משיב לו כאיוולתו: "אבל הרי ישלמו לי כסף על כך", והכסף, כידוע, יענה את הכל – את כל התירוצים של היצר הרע.
וזכורני מימי חורפי, שלמד איתי בישיבה בחור שהיה מבוגר ממני בכמה שנים טובות, והוא היה יודע את כל ה'מנחת חינוך' על בוריו.
שאלו אותו מה ראה ללמוד דווקא מנחת חינוך והוא השיב שהוא עשה לעצמו חשבון שכשיגיע עתו לשאת אשה, הוא הרי ייפגש קודם עם אבא שלה, והלה בוודאי ירצה לשמוע ממנו איזה פלפול, ואם כן הוא לומד את ה'מנחת חינוך', כך לא משנה מתי תהיה אותה פגישה עם אבי המדוברת, הוא תמיד יוכל לומר איזה 'שטיקל' של 'מנחת חינוך' מאותה פרשה, והרי כל קטע וקטע במנחת חינוך מלא בחכמה ומדע בלי סוף, מכל הש"ס והפוסקים, עם פלפולים נפלאים וסברות ישרות, וכך בוודאי יוכל להרשים כל יהודי תלמיד חכם. זה היה התירוץ שלו ליצר הרע, כך הוא דרבן את עצמו להשקיע, והיום הוא ראש ישיבה גדול וזכה להעמיד תלמידים הרבה, ולעסוק בתורה לשמה רבות בשנים, כי היה לו תירוץ חכם שאתו דחק את היצר הרע ממקומו.
והם מתמלאים חרון אף לשמע הילדים המכים את 'המן'
ונחזור לענייננו הראשון, שהנתינה וההשקעה מולידות אהבה בלב הנותן והמשקיע.
יש אנשים שכשמגיע יום הפורים הם מקיימים את כל מצוות היום כמצוות אנשים מלומדה, ולבם בל עמם. הם לא מרגישים חיבור של ממש ליום הגדול והקדוש הזה, וגם אם הם יכולים ליהנות ממראה הילדים הלובשים תחפושות, ומהשירים השמחים הנשמעים מכל עבר, אין להם הרגשת חיבור לעצם שגב קדושת היום, ולפעמים הוא בעיניהם ממש 'נורא ואיום', והם מתמלאים חרון אף לשמע הילדים המכים את 'המן', ופושטי היד הרבים שבאים לקיים בהידור מצוות 'כל הפושט יד', וכל היום הוא לזרא בעיניהם רח"ל.
והאמת היא שזה מגיע מכך שלא השקיעו כלום, ולא התכוננו בכלל ליום גדול ונשגב זה. אבל מי שמשקיע מאמץ ופועל להרגיש חיבור, בוודאי ישמח ביום הפורים שמחה גדולה, אחרי שלמד בספרים הקדושים את ענייני היום, ואחר שלמד בהלכה את מצוות היום, ואחר שעסק בלימוד מגילת אסתר עם רש"י והמדרשים, וקנה בשמחה את המצרכים לקיום מצוות 'משלוח מנות' והוזיל מכיסו סכום נכבד כדי לקיים מצוות 'מתנות לאביונים', בוודאי שיום הפורים שלו ייראה אחרת, כי הוא השקיע ביום זה ונתן למענו, והנתינה תוליד בליבו אהבה אליו והתרגשות בקיום מצוותיו.
ויהי רצון מלפני אדון כל שנזכה לקיים בעצמנו 'הדר קיבלוה מאהבה', ולהרבות עמל ויגיעה בתורה הקדושה מתוך הרחבת הדעת ושמחת הלב, ביום הפורים וכל ימות השנה.