מספרים על הרה"ק רבי דוד מלעלוב זצוק"ל שבשעה שנסע אל הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע, להתקבל אצלו כתלמיד מן המנין, שאלו הרבי רבי אלימלך מיד עם כניסתו לחדרו, "האם יודע אתה מי הוא האיש השפל והגרוע ביותר בעיר לעלוב?".
השתומם רבי דוד מהשאלה ולא השיב דבר לשאלת הרבי, ומאחר ולא ידע את התשובה שילחו הרה"ק רבי אלימלך זיע"א בחזרה לביתו, מבלי שקיבלו כתלמיד מן המניין.
לאחר ששב לביתו הפך הרה"ק רבי דוד מלעלוב בדעתו במשך תקופה מסוימת, בניסיון להבין ולרדת לשורש העניין, מה התכוון הרבי בשאלתו זאת, עד אשר עלתה בדעתו להבין את עומק כוונתו, כי על האדם להקטין את עצמו לאין המוחלט, כי בלי זה אינו יכול לדבק אליו יתברך, וגם הוא יתברך אינו מדבק את עצמו אליו, כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, ואינו יכול לקרב את עצמו אליו, ואין אני והוא יכולים לדור בעולם.
כאשר הגיע רבי דוד מלעלוב להכרה זו, קם ונסע שנית לליז'ענסק, ויהי כאשר עמד לפני הרבי רבי אלימלך זיע"א, פנה ואמר: עכשיו אני יודע כבר מיהו זה האיש הגרוע ביותר בעירי שהרבי שאל אודותיו – זהו אני בעצמי…
מששמע הרה"ק רבי אלימלך את תשובתו, תיכף ומיד קיבלו כתלמיד מן המנין.
כשמספרים את המעשה הזה, נוהגים להוסיף שהרי רבי דוד מלעלוב בוודאי הבין מיד את כוונתו של הרבי רבי אלימלך, ובוודאי ידע שעליו להשיב שהוא האיש הגרוע מכולם, ומדוע היה צריך לשוב ליבתו ולהפוך בדעתו הנה והנה עד שהעלה את התשובה המיוחלת?
אלא שהיה הרה"ק רבי דוד זיע"א איש אמת, ולא רצה לענות את התשובה הזאת עד שהרגיש שהיא אכן נכונה ומדייקת במאת האחוזים, ולכן שב לביתו ורק לאחר שמצא מעלות בכל אחד מבני העיר, והגיעה למסקנה שהן גדולותו ממעלותיו שלו, הגיע לכלל הבנה אמתית ופנימית שהוא האיש הגרוע ביותר בכל העיירה, ויכול היה לשוב אל הרבי כדי להשיבו דבר על שאלתו.
ומסתבר שכוונתו בזה היתה, שכל זמן שהאדם מחשיב את עצמו, וחושב שהוא יותר חשוב וטוב מחבריו, אז הוא רואה את המגרעות והמומים של חבריו ועסוק הוא בביטול השני, ואינו יכול לדמות הצורה ליוצרה לעשות לו טובה, ולא זו אף זו שגם קשה לו לדונו לכף זכות.
אבל אם מבטל האדם את כל ישותו בבחינת 'אין', שיודע בבירור שהוא וכל כוחותיו וכל מה שיש לו מאת ה' הם, ומרגיש בעצמו קטן ושפל מכולם, אז יתחיל לדבר טוב על השני לראות את המעלות של השני, תהיה זו אהבת חינם אמיתית, ואז אדרבה לומד הוא מחברו את הטוב שבו, ואף דן אותו לכף זכות, שהרי לא יתכן שחברו נתכוון לדבר חובה.
וכשמגיע לדרגה כזאת, כל העולם מתקיים על ידו, וכמו שאמרו [חולין פט.] "אמר רבי אבהו אין העולם מתקיים אלא מי שמשים עצמו כמו שאינו שנאמר ומתחת זרועו עולם" וברש"י שם "שהכל דורסים עליו והוא זרועו של עולם". אי לזאת כל בעל נפש יחוש לעצמו, להתאמץ בכל כוחו להתנהג בענווה יתירה, ולראות רק את הטוב שבחברו, ואז תשרה הברכה בכל ענייניו.