"וידבר ה' אל ראשי המטות" (ל', ב')
מכל תרי"ג המצוות בחרה התורה לפתוח דווקא את העניין של נדרים באמירה לראשי המטות. לכאורה צריכים להבין מה מיוחד במצווה זו יותר, שדווקא היא צריכה להיאמר לראשי המטות.
אומרים, על דרך צחות ומליצה, שהרי ידוע שכשאדם מתמודד בבחירות לתפקיד בכיר, ורוצה להיות מראשי המטות המנהיגים את הציבור, נהוג שהמתמודדים מבטיחים לפני הבחירות הבטחות גדולות וכבירות, ומדביקים מודעות על כל הקירות בעיר, שבהן הם מתחייבים להוזיל את הארנונה, להעלות את התקציבים, לבנות גינה פרטית לכל תושב, ולשלוח עובדי עירייה שיורידו את הזבל הישר מחדרי השירות בבתי התושבים.
אבל אחרי הבחירות… ובכן, אז הכל נראה אחרת, כמו שאומרים בשמו של חכם סיני עתיק: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", וכמאמר החכם: "לפני הבחירות הקירות מדברים אליך, ואחרי הבחירות אתה מדבר אל הקירות".
לכן אמרה התורה, דווקא לראשי המטות, דעו וזכרו "ככל היוצא מפיו יעשה".
בוודאי שאנחנו נרצה שיבוא מושל אחר
מעשה ברבי נחומ'קה מהורודנא, שפעם בא עם נכבדי הקהל לביתו של מושל העיר, כדי לברך אותו לרגל השנה החדשה. אותו מושל היה שונא ישראל גדול, והצר רבות ליהודים, אבל מפני כבודה של מלכות נאלצו לבוא ולברך אותו ולאחל לו שיעלה ויצליח בכל מעשיו.
המושל קיבל את הברכה בהנאה מרובה, ולאחר שסיימו סימן לחברי המשלחת לצאת, אבל ביקש מרבי נחומ'קה שיישאר לשיחה בארבע עיניים.
"מילא הם", אמר המושל לרבי נחומ'קה, "הם עסקנים, פוליטיקאים, הם אומרים לי שהם רוצים בהצלחתי למרות שהם היו מעדיפים שידיחו אותי מהתפקיד כמה שיותר מהר. אבל אתה, כבוד הרב, הרי אני יודע עליך שאתה איש אמת ולא מוציא דבר שקר מפיך, איך אתה עמדת כאן לפני ואיחלתי לי שאצליח ושאעלה לגדולה עוד יותר, אתם הרי סובלים ממני, ואין לי ספק שהייתם מעדיפים שיהיה כאן מושל אחר תחתי!".
נענה רבי נחומ'קה ואמר: "חלילה וחס לא הוצאתי שקר מפי. בוודאי שאנחנו נרצה שיבוא מושל אחר, לכן אנחנו רוצים שיעלו אותך לגדולה, תהיה מושל הפלך או המחוז, אולי תהיה שר בכיר בממשלה, וכך יביאו לכאן מושל חדש, שאתו נוכל להסתדר טוב יותר…".
יכול ואינו יכול
אחד מגדולי העוסקים בצרכי ציבור באמונה בפולין שלפני המלחמה, היה רבי יעקב טרוקנהיים הי"ד. דרכו היתה להקשיב לכל אדם שבא אליו ושטח בפניו את בקשתו, היה שומע אותו בסבלנות עד שסיים להרצות את דבריו, לאחר מכן סיכם רבי יעקב את הדברים, וסימן את הנקודות הספציפיות שבהן מבקש הפונה עזרה, הודיע למבקש מיד במה הוא יכול לעזור ובמה אינו יכול לעזור, ורק לאחר מכן עבר לקבל את הפניה הבאה.
מכריו העידו, שכשהיה אומר שהוא יכול לעזור בנקודה מסוימת, היה עושה כל מאמץ שבעולם לעזור ולסייע, כדי שלא יתברר למפרע שיצא דבר שקר מפיו חלילה. ידוע ידע ששליח ציבור פירושו אדם שלקח על עצמו דבר, ואין לו פריבילגיה וזכות לעצור באמצע הדרך. זהו שליח ציבור נאמן!
וכמובן שתמיד יש חשש של נגיעות אישיות, שגורמות לאדם לא רק לשקר לאחרים אלא אפילו לעשות שקר בנפשו, וכמו שהגמרא אומרת, שהכהן הגדול לא היה רשאי לדון בדיון של עיבור השנה, משום שביום כיפור עליו לעבוד יום שלם כשרגליו יחפות, ולכן יש חשש שהוא יעדיף שיום הכיפורים יהיה מוקדם יותר, בימות החמה, והדבר ישפיע על שיקול הדעת שלו בקבלת ההחלטה אם לעבר את השנה או לא. וכמובן שמדובר בכהנים גדולים כשרים, צדיקים מופלגים שנכנסו לקודש הקודשים ויצאו בשלום בלי פגע, על אחת כמה וכמה אנחנו, אנשים פשוטים, צריכים להיזהר בזהירות רבה ומופלגת מפני נגיעות אישיות.
"אתם חושבים שישיבה בונים מלבנים וטיט, אבל אני אומר לכם שחומר הבנייה של ישיבה אלו שני דברים: חסד ואמת"
הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, התגורר במנהטן שבניו יורק, בעת שעסק בהקמתה של ישיבת 'בית מדרש עליון' בליקווד שבניו ג'רזי.
באותה עת היו שרצו להקיף את מנהטן בעירוב, כדי שיוכלו לטלטל בה בשבת, ורבי אהרן התנגד לכך בחריפות, ופרסם מודעות ומכתבים נגד הרעיון של עשיית עירוב.
באו אנשי שלומו ואמרו לו: "הרב לא חייב לתמוך בעשיית העירוב, אבל לפרסם מכתבי התנגדות וכדו', יכול להבאיש את ריחו חלילה בעיני בעלי הבתים העשירים במנהטן, והם לא יסכימו לתרום כסף להקמת הישיבה בלייקווד, כי הרב מונע מהם לממש את רצונם לטלטל בשבתות במנהטן, בלי חשש של חילול שבת".
נענה רבי אהרן ואמר: "אתם חושבים שישיבה בונים מלבנים וטיט, אבל אני אומר לכם שחומר הבנייה של ישיבה אלו שני דברים: חסד ואמת. כדי שהישיבה תקום ותתקיים, חייבים הרבה חסד ואמת. אני לא אסור מהאמת ימין או שמאל, ומי שלא רוצה לתרום בגלל זה להקמת הישיבה, ההפסד כולו שלו. אפילו אם הדבר ימנע ממני את הקמת הישיבה חלילה, גם אז לא אסטה מהאמת כמלוא נימה, ואם דעתי היא שיש לאסור את העירוב, אכתוב זאת ואפרסם זאת בכל דרך אפשרית, בלי לחשוש מפני איש".
וכן סופו הוכיח על תחילתו, שבעלי הבתים העשירים תרמו בעין יפה, למרות שרבי אהרן פעל נגד רצונם, ואכן הוקמה ישיבה לתפארת, עד שהפכה להיות אחד ממקומות התורה הגדולים בעולם היהודי כולו.
"כשהתחלתי למסור שיעורים לצעירים מתחזקים בחולון, היתה אחת שנדרה נדר, שהיא לא תיסע עם ההורים שלה לטיול בקיץ הקרוב"
מעשה היה כשהתחלתי למסור שיעורים לצעירים מתחזקים בחולון, אמרו לי פעם שיש צעירה שיש לה בקשה דחופה. שאלתי לרצונה והיא השיבה שהיא נדרה נדר, שהיא לא תיסע עם ההורים שלה לטיול בקיץ הקרוב, אבל עכשיו היא מבינה שהם לקחו את זה הרבה יותר קשה ממה שחשבה, והדבר גורם למתיחות גדולה מאוד בבית, ולכן היא מבקשת שאתיר לה את הנדר.
התחלתי לברר מה עומד מאחורי הנדר שנדרה, ואז הגיע הסיפור המלא. התברר שהיא באה מבית שבו לא שומרים שבת, וכשנוסעים לחו"ל לטיולים – גם לא שומרים כשרות רח"ל. לכן היא נדרה שהיא נשארת בבית, כי בטיולים הללו היא לא תוכל לשמור כשרות, ותתקשה מאוד לשמור שבת.
כמובן שבכזה מקרה אי אפשר להתיר את הנדר, ולכן ביקשתי לפגוש את ההורים שלה.
הסברתי להורים, שמצוות כיבוד הורים היא מצווה מאוד מאוד חשובה, ולכן חשוב לבת שלהם לשמוע בקולם ולעשות את רצונם. כמו כן, האחידות והלכידות המשפחתית היא כמובן מנוע הצמיחה של הבת וחשובה לה מאוד, אבל… יש לזה שני צדדים.
"הילדה תישאל על הנדר, ונתיר לה אותו כדי שהיא תוכל לבוא אתכם לטיול", אמרתי להם, "אבל גם אתם תתרמו את חלקכם, ותתחייבו שבמהלך הטיול תאכלו רק במקומות כשרים, ולא תעשו בשבת פעילות שתחייב אותה לחלל שבת!".
ההורים התייעצו ביניהם והחליטו לקבל את דברי: "אכן, שווה להקריב למען הלכידות המשפחתית", או אז עשינו התרת נדרים. כמה גדולים דברי חכמים שאמרו שצריך לפרט את הנדר.
שאלה: אמנם בשעת מעשה לא היה סיפק בידי להתחיל להיוועץ בגדולי התורה, כי הנושא היה דחוף מאוד, אבל לאחר מעשה הסתפקתי אם נהגתי כראוי, כי הרי מעבר לשבת ולכשרות יש גם את עצם עניין היציאה מהארץ, ובוודאי שזה בגדר של מנהג טוב שלא לצאת מארץ ישראל, ואם כן אולי היא היתה צריכה להשאיר את הנדר על כנו, כדי שלא לצאת לחו"ל?
תשובה: שאלתי כמה תלמידי חכמים מופלגים, והם אמרו לי פה אחד, שבוודאי שהייתי צריך לעשות לה התרת נדרים במקרה זה, כי כיבוד הורים זאת מצווה חשובה, ומה גם שמדובר בצעירה שחוזרת בתשובה, ותמיכת המשפחה חשובה מאוד בכאלו מצבים, וביותר שהיא בכלל לא נדרה שלא תצא מהארץ, אלא רק שלא תצא עם ההורים שלה לטיול באותו הקיץ, כך שבנושא זה בכלל לא היה נדר ולא הפרה.
אבל הוא התעקש, הוא כן רוצה לקנות את האוטו
הגמרא במסכת תענית, דף ט ע"ב מספרת, שכשבא עולא לבבל וראה שהשמים הפכו מעוננים, הוא אמר שבוודאי ירד עוד מעט גשם ולכן כדאי להכניס את הכלים לבתים, שלא יתקלקלו בגשמים. אבל עבר זמן מה, העבים התפזרו והגשם לא ירד. אמר עולא: כמו שהבבלים הם שקרנים, כך גם העננים שלהם משקרים, הם מראים את עצמם כאילו עומדים להוריד גשם, ובפועל הם לא עושים זאת.
לכאורה יש לשאול, למה דווקא העננים הם אלו שמשמשים כ'מכונת אמת', לומר אם בני אומה זו או אחרת שקרנים או דוברי אמת. אולי היה עדיף שהעצים ישקרו ולא יצמיחו פירות? או שהבהמות ישקרו ולא יניבו חלב. למה דווקא בענני גשם נבדק העניין של אמירת האמת?
אלא מתרצים, שמאחר ומפתח של גשמים נשאר בידי הקב"ה, והוא אינו מוסרו לידי שליח, לכן האמת נבחנת דווקא בגשמים, כי חותמו של הקב"ה אמת. מה שאין כן בשאר דברים שיש להם ממונים אחרים.
ומעשה היה בצעירותי, מיד אחרי החתונה למדתי בכולל אברכים בתל אביב, בראשותם של הגאון רבי פנחס ביברפלד והגאון רבי יורם זלצברג זצ"ל.
התקציב של הנהלת הכולל היה דל מאוד, ומאחר והיינו קבוצה של אברכים שבאו כל יום מבני ברק היה צורך לממן הסעה, ולהנהלת הכולל היה קשה מאוד לממן הסעה קבועה יום יום.
החלטתי לעשות מעשה: קיבצתי מעט מעות מפה ומשם, וקניתי טנדר של 16 מקומות, והייתי מסיע את החברים לכולל בתל אביב. הטנדר היה נראה שמור ומטופח, אך המצב המכני שלו היה גרוע במיוחד. אבל אני, דרכי בקודש שאיני נפרד ממכונית אלא בהמשכים, רק לאחר שהיא מתפרקת כליל אני נאלץ לעבור למכונית הבאה. כל עוד ההגה והדוושות מחוברים למקומם, אני צמוד למכונית שלי…
ביום מן הימין עצרתי את הרכב ברח' רש"י בבני ברק, יוצא הירקן מהחנות הסמוכה, ואומר: "איזה אוטו יפה, אולי אתה מוכר לי אותו?".
אמרתי לו: "ידידי, אומרים שדרכם של ירקנים זה שבשעות הדלילות שהחנות ריקה ואין לקוחות, הם מדברים על רכישת מכוניות, ובפועל לא עושים עם זה כלום, אז למה אנחנו סתם מדברים על משהו שלא יקרה, אני בכלל לא רוצה למכור את האוטו, אתה בכלל לא רוצה לקנות אותו, ואנחנו מנהלים שיחה על המכירה שלו, מה ההיגיון?"…
אבל הוא התעקש, הוא כן רוצה לקנות את האוטו. אמרתי לו שאומנם הריפוד מאוד יפה והאוטו מאוד שמור, אבל מבפנים הוא במצב מכני גרוע במיוחד, מקרטע המנוע, חלוד הרדיאטור, סתום הקרבורטור, והמזגן מקרר כמו וינטלטור…
"אף על פי כן", אמר הירקן, "אני מעוניין לקנות את האוטו. אני מוכן לשלם עליו 16 אלף שקלים, אתה מוכר או לא???".
שמעתי את הסכום, ואמרתי לו: "בוא, הולכים לדואר לעשות העברת בעלות". ואכן, כעבור פחות משעה כבר נפרדתי לשלום מהטנדר הקסום, שהפך להיות נחלתו של הירקן…
שעתיים אחר כך הוא מתקשר: "הרב יוטקובסקי, מה עשית לי? מכרתי לי אוטו שלא שווה כלום. המנוע שלו גמור, הקרבוטור סתום לגמרי, המזגן לא מקרר…", אמרתי לו: "נכון, גם הרדיאטור חלוד…".
מה התברר? הוא לקח את האוטו לבדיקה במוסך, ואז הוא הבין באיחור שכל מה שאמרתי לגבי חסרונותיו של הרכב אכן נכון.
אמרתי לו: "אם אתה רוצה אני מוכן להחזיר לך את הכסף ונבטל את העסקה, אבל לדעתי זה לא יהיה הוגן מצדך, כי אני הזהרתי אותך ופירטתי את חסרונותיו של האוטו, ובכל זאת רצית לקנות אותו".
מאחר והוא היה איש ישר, הוא אמר שאני אכן צודק, ושהוא נשאר נאמן לדיבורו: "זה המזל שלי, ככה נגזר מלמעלה, אני שמעתי את החסרונות ובכל זאת קניתי אותו. הצדק איתך".
ומה באמת אומרת ההלכה בעניין זה? ובכן זו גמרא מפורשת בפרק 'השוכר את האומנין', שאם המוכר אומר שהמקח הזה כולו רע, יכול הקונה לטעון שהוא חשב שהמוכר לא מתכוון ברצינות כי הרי הוא רואה במקח גם דברים טובים, ולא יכול להיות שכולו רע. אבל אם המוכר אמר דברים טובים ודברים רעים, הקונה אינו יכול להתחרט.
מאחר ואני אמרתי לו שהאוטו אכן נראה יפה ומאוד שמור מבחינה חיצונית, ובמקביל פירטתי לו את החסרונות שיש בחלקים הפנימיים של הרכב, הצד היה איתי, ובאמת לא הייתי חייב להחזיר לו את הכסף, גם אם הוא היה דורש זאת.
ומה היה בסופו של המעשה? אותו ירקן החליט להפוך את הבעיה להזדמנות. הוא החנה את האוטו מול השטיבלך של 'בית הלל' בשיכון ויז'ניץ, ופתח חנות לממכר טלפונים, מכשירי חשמל ושעונים בתוך האוטו. במשך שנים הוא הפעיל שם חנות בלי לשלם שכירות וארנונה עסקית, בעלות של 16 אלף שקלים בלבד. כך יצא שכולנו הרווחנו מהסיפור, ובעיקר הרוויחו המתפללים ב'בית הלל', שיכלו לקנות טלפונים ומכשירי חשמל בזול, בלי לשלם את השכירות והארנונה של החנות, שכמובן מגולגלת אל הלקוח ומשתקפת במחיר של המוצר.
"כל התשובות שנכתבו במדור זה נועדו לחידודי, ואין לראות בהן הוראה למעשה בשום אופן".