מוצאי מארץ ישראל. בשנות בחרותי המאוחרות נסעתי ללמוד בבלגיה. ברוך ה' מצאתי שם את זיווגי והקמתי את ביתי ברוח ישראל סבא. למרות ששהיתי בבלגיה כבר מספר שנים, השלטונות עדיין לא אשרו את בקשתי לקבלת אזרחות בלגית וכך נאלצתי מידי תקופה, לחדש את תעודת השהייה הזמנית שהופקדה בידי.
כשנתיים לאחר נישואי, חיפשתי עבודה, אך ניסיונותיי לאחר מקום עבודה הולם על בתוהו. איש לא חפץ להעסיק עובד שעלולים מידי יום לקטוע את שהותו במקום ולאלצו לעזוב את הארץ ואת עבודתו. בעקבות המצב, יעצו לי חברים טובים להתחיל לעבוד כנהג הסעות, ובד-בבד הם יעשו מאמצים מרובים להשיג עבורי תעודת זהות כדת וכדין כדי שאוכל לעבוד במשרה כלבבי.
בארץ ישראל מתגורר מורי ורבי, שאיני עושה צעד בלא להתייעץ עמו, ובברכתו נשמעתי לעצת ידידי. בשיחתו עימי, ביקשני רבי בכל לשון של בקשה, שמאחר ועבודתי אינה מוגבלת בשעות קבועות אלא תלויה בלקוחות, אקבע חברותא בשעה מסוימת, רצוי בשעות הבוקר, ואותה שעה תהא סגורה, חתומה ונעולה ללימוד התורה, וכמובן לא אערוך בה כל נסיעה, תהא רווחית ככל שתהא.
שמעתי לעצת מורי ורבי, וקבעתי חברותא עם ידיד כדי ללמוד בצוותא את הדף היומי בכל יום בין השעות שש עד שבע בבוקר.
היה זה ערב רגיל, סיימתי סיבוב עקר ברחובות העיר מתוך ניסיון למצוא לקוחות, אך לא הצלחתי. בעודי מתוסכל ומאוכזב, התקשר אלי יהודי אמיד, אחד מלקוחותי ה"כבדים" וביקש להזמין נסיעה לשדה התעופה בשעה חמש לפנות בוקר, תוך שציין כי הוא מוכן לשלם חמישים יורו, כפול מן התעריף הרגיל.
חישוב מהיר העלה כי בנסיעה מהירה, אספיק לנסוע לשדה התעופה ולשוב לעירי בתוך שעה אחת בלבד, וכך אוכל להתייצב בשש בדיוק בבית המדרש ללימוד הקבוע. כמעט שהסכמתי, אך לבסוף התאזרתי באומץ וסירבתי. ידעתי כי די ב"פקק" אחד כדי שאאחר ללימוד עם החברותא.
הדובר מן הצד השני השתהה מעט והשיב: "אתן לך שישים יורו, אתה הרי זקוק לפרנסה, קח שישים לבריאות".
אדוני אני מצטער, תשובתי השלילית עומדת על כנה.
שמעתי את נשיפותיו מעבר לקו, הוא מוכר כטיפוס שאינו רגיל לכך שמסרבים לו, עשרות עובדים נתונים למרותו ומצייתים למוצא פיו. "אל תעשה שטויות", פלט בזעם כבוש, "נותנים לך עבודה – תיקח, תקשיב לבעל ניסיון, גם אני עבדתי פעם קשה כמוך, לא בחלתי במאומה".
ר' יהודי, אני מאוד מצטער, עמדתי לא השתנתה. אך גם הוא לא התייאש. "ידידי, אתה צעיר, אתה צעיר, צעירצ'יק, אל תשכח שאתה עדיין נמצא בתקופה שבה עליך לייצר את הפרוסה שאחר כך אחרים ימרחו עליה עבורך את השוקולד. תעבוד, אל תשתטה!"
אני טיפוס עדין ולפיכך שתקתי עשרים שניות, עד שהשבתי: לא.
"אתה עקשן, בחורצ'יק", הוא נאנח והזעיף פנים, "אתה עוד תהיה סוחר טוב… בסדר, לא תרוויח שישים יורו, תרוויח מאה ועשרים יורו! הנה ידיד טוב שלי נוחת בשדה התעופה בשעה שאני ממריא, אבקש ממנו שיחזור איתך משדה התעופה. נו, מה אתה אומר על רעיון כזה?"
לא!
אמנם הוא היה לקוח קבוע שלי, ולמרות שהסברתי לו על: חברותא, הדף היומי, לימוד תורה, הוא לא קיבל את הדברים, וכך הבנתי ממנו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהוא אינו רואה בעין יפה את תשובתי השלילית.
בשעה ארבע ושלושים לפנות בוקר, התקשרתי למעונו, כדי לוודא שהוא מצא נהג אחר. נמרץ ורענן כתמיד, התריס הוא כנגדי כי "חאפר" בלגי שהתחרה איתי על אותו פלח נוסעים, יסיעו לשדה התעופה בשלושים יורו בלבד, וגם יחזיר משדה התעופה את חבירו. "רציתי לתת פרנסה ליהודי", סנט בי, "לא רציתי לקחתי את הבלגי".
בשעה חמש ועשרים לפנות בוקר כבר המתין היהודי, חברו של הלקוח, בשדה התעופה, לנהג שיקחנו משם. כעבור מספר דקות הוא עורר את חשדם של שוטרי שדה התעופה, שהגבירו את השמירה על המקום, וכפי שנוהגים בשדות התעופה ברחבי העולם מאז הפיגוע במגדלי התאומים, הם החלו לבדוק את מסמכיו. תוך כדי כך, הגיע ה"חאפר" הבלגי. השוטרים ביקשו להשלים את בדיקת ה"חשוד" שנפל לידיהם, וביקשו רשיונות מה"חאפר"… סוף דבר, רישיון הנהיגה שלו נשלל במקום, ולאחר מספר שבועות הוא נקנס בסכום של עשרת אלפים יורו. לו אני הייתי נתפס במקומו חלילה, הייתי מושלך היישר לבית הסוהר. זה מספר ימים שהתעודה הזמנית אבדה לי, עלול הייתי להיתפס בלעדיה…
אילו היה המעשה מסתיים כאן, דיינו, אך הסיפור עוד לא הסתיים. באותו יום למדתי עם החברותא כרגיל בשעה שש, סיימנו ללמוד בשעה שבע מתוך תחושת סיפוק על שעמדתי בניסיון. כעבור שלש שעות, בשעה עשר בבוקר, צלצל המכשיר הסלולרי שלי. על הקו היה איש עסקים גרמני שביקש להזמין נסיעה מבלגיה לגרמניה עם המתנה וחזור, עבורו ועבור חבריו. יצאנו בעשר בבוקר וחזרנו לבלגיה באחד בלילה. שבתי לביתי עם רווח נקי של ארבע מאות יורו.
במהלך הנסיעה שאלתי את נוסעי, כיצד זה שאתם, אנשי עסקים מהודרים ומכובדים, מזמינים נסיעה ארוכה כל כך ברגע האחרון?
"יבול, יבול" (נכון, נכון) הנהן הגרמני בראשו, "הזמנו נהג אחר כבר לפני שבוע, אבל היום בבוקר הוא התקשר אלינו וסיפר ששוטרי שדה התעופה שללו ממנו את רישיון הנהיגה… טוב שמצאנו אותך", סיים הנוסע ופיהק, בלא שהבין וידע את הסערה שעוררה בלבי תשובתו התמימה.
(גיליון 'קבלת שבת' – מתוך הספר 'האמנתי כי אדבר')