בארבעה עשר לחודש… פסח לה'! (כ"ג, ה)
הבה נבחן את הימים בהם אנו עומדים, בין פסח שני ליום ל"ג בעומר. פסח שני, כל כולו מתחיל בשיבוש, בתוכניות שהלכו הפוך מהמתוכנן. בפרשת השבוע ניתן לנו חג הפסח, בו נצטווינו להקריב קרבן פסח. יש יהודים שהיו טמאים באותה עת, ולא יכלו להקריב את קרבן הפסח, בקיצור, התוכניות שלהם השתבשו, השאיפה הכמוסה שלהם נראתה כמו נגוזה ונעלמה…
האם הם ויתרו? האם הם נכנעו? – חלילה! הם רצו למשה רבינו, ושאגו מעומק הלב 'למה ניגרע'. הם באו וצעקו כי נכון שהתוכניות השתבשו והם לא יכולים להקריב, אבל הם רוצים, ומכל הלב. הם החליטו להתעקש, להילחם, להתאמץ ולנסות – ואז הם הצליחו, ובורא עולם פתח להם את הדלת, העניק להם הזדמנות נוספת בשם 'פסח שני'…
גם סיפורו של רבי שמעון בר יוחאי, הוא סיפור של תנא אלוקי שבעיצומה של התעצמותו הרוחנית, נאלץ להימלט ולברוח מבית המדרש. היש לך שיבוש גדול מזה? – לא שכל בתי המדרש נסגרו על מנעול כבימינו, כולם מוסיפים לפעול ולפעום, ורק הוא, בשל איום על חייו – נאלץ להסתתר במערה.
האם בשל כך החליט רבי שמעון לוותר? האם לאור מצבו העגום הרים ידיים? – ההיפך! הוא ברח לו למערה, ונטול תנאים, בלי ביגוד ומזון, הוסיף להסתער על מטרתו, על העיון בלימוד התורה ובעמקי סודותיה. את התוצאה כולנו מכירים: בורא עולם עמד לעזרתו כדי שיוכל להתקיים, והוא זכה לעסוק בסתרי תורה, ולהאיר לעולם את הזוהר הקדוש, שבזכותו נזכה לצאת מהגלות לגאולה שלימה ומהירה בקרוב!
מסתבר, שעם כל שיבוש תוכנית, מול כל התמודדות או בלבול, צריך לעשות דבר אחד: להמשיך לרצות בכל הכח, להחליט להילחם, להיות נכונים להתאמץ. אם הקיץ שלנו השתבש, זה לא אומר שלא נגיע להישגים שהצבנו לעצמנו, בתוכנית הלימוד, בהישגים בעבודה העצמית, בעזרה לזולת או בצדקה וחסד. זה רק אומר שהדבר ידרוש מאיתנו יותר מאמץ, יותר מלחמה, יותר כוחות נפש – אבל הוא אפשרי ובר השגה.
זה הזמן של כולנו לקחת את המסר הבוקע מימים אלה. גם אם העתיד לוט בערפל, גם אם השגרה משובשת, גם אם נראה שאיננו יכולים – זה הזמן לקום ולצעוק 'למה ניגרע', למה יהא קיץ זה חלש בהישגים מכל תקופה אחרת, למה שניתן להיכלי התורה הסגורים לשבש את ההישגים הלימודיים המתוכננים, למה שניכנע לכך שקשה יותר להיפגש עד כדי שנפסיק לימוד קבוע, למה שנעניק למצב הכלכלי את היכולת לשכנע שאפשר לקמץ בצדקה.
אנו ממשיכים לרצות, נכונים להתאמץ, מוכנים להילחם. נמשיך את הלימוד שלנו בכל מחיר, נמשיך בתוכניות הצדקה שלנו גם אם המצב הכלכלי קצת יותר קשה. ואם נעשה זאת – בורא עולם יסייע בידינו, בדרך בה נרצה ללכת – יוליכו אותנו משמים, יפתחו לנו את השער ויעניקו לנו את הזכות להצליח, יותר מכפי שציפינו!
יד שהאדימה מהצלפות…
בעיר ירושלים פלטרין של מלך, בין תלמידי החכמים הרבים המתגוררים בעיר, שמור מקום של כבוד ליהודי אחד, תלמיד חכם ומרביץ תורה לרבים, שחזותו החיצונית לא מעידה דבר וחצי דבר על תהפוכות חייו. הוא נחשב לתלמיד חכם בעל שיעור קומה, שיש רק פרט אחד שעלול להסגיר מה עבר עליו…
הפרט הזה הוא רצועת עור הענודה על פרק ידו, נטולת שעון. רצועה בלבד. קשה להבחין בכך, כי הרואה את פרק ידו סבור כי השעון מצוי בגב היד, ואילו הרואה את גב ידו סבור כי השעון מצוי בפרק ידו… כך או כך, מתהלך היהודי כשרצועה נטולת שעון ענודה לידו, ומתי מעט מבחינים בעניין, רובם תמהים אולם מתעלמים…
ביום מן הימים, פגש בו הרה"ג רבי ישראל אהרנסון שליט"א שסיפר את הסיפור, ומיד הבחין ברצועת העור המוזרה לכאורה, רצועה נטולת שעון. הוא שאל בעדינות לפשר הדבר, והתשובה שקיבל הפתיעה:
מסתבר, שאותו יהודי נכבד ותלמיד חכם מופלג, נחשב בצעירותו כ'לא יוצלח' המוצלח ביותר, בעל שלוש ידיים שמאליות, ומוח מותאם לידיים שכאלה… היכן שנגע – דברים נפלו ונשברו, בכל מה שניסה להבין – התבלבל ונבוך, וכשניסה להתבטא – איבד את קצב הדיבור הסביר. בקיצור, שליימזל מובחר.
בת"ת בו למד, נהוג היה שהמלמד מבקש מעת לעת מאחד התלמידים, להכין עבורו כוס תה. גם תלמיד זה זכה בכיבוד זה, אבל לא יותר מפעמיים – בהן הצליח להוביל את הכוס עד שולחנו של המלמד, ואז היא נפלה ונשברה, התה נשפך, החברים לעגו, המלמד ניקה, והשאר היסטוריה… כך חלפו להן השנים, כאשר כל מלמד נותן לו סיכוי ומתאכזב, ההורים פכרו ידיים בייאוש, ואף התלמיד עצמו – כבר הרים ידיים, איבד תקווה.
ביום מן הימים, הופיע בת"ת מלמד חדש. מלא מרץ ורצון להוכיח את עצמו, החליט לטפל ב'בעיה' של הכיתה, בתלמיד הלז שנחשב למופת של כישלון. על אתר, החליט המלמד החדש לבקש מהתלמיד להכין לא פחות מעשר כוסות תה, להניחן על מגש, ולהגישן בשעת ההפסקה לכל המלמדים היושבים סביב שולחן חדר המלמדים…
'אינך יודע שאני 'לא יוצלח'?' – היתה תגובתו הראשונית של הילד, 'והלא זהו סוד ידוע, לא נותנים לי תפקיד שאינני מסוגל לעשות. כוס תה אחת צריכה רחמי שמים מרובים כדי להגיע ליעדה, עשר כוסות על אחת כמה וכמה…'
והמלמד בשלו, מתעקש. 'עשר כוסות תה בבקשה. כן, דווקא אתה. הגש אותן לשולחן!' – שב ופסק, ולתלמיד האומלל לא נותרה ברירה. השיג מגש, הניח עליו כוסות, הניח בהן שקיקי תה, הוסיף כפיות סוכר, ביד רועדת הצליח למלא מים רותחים כוס אחר כוס, בחש בכפית בזהירות, ורק כמה טיפות הותזו מסביב…, ועתה – המגש מוכן…
'נו, קדימה, הגש לשולחן!' – שב המלמד וביקש, והתלמיד, רגע לפני שניגש אל המגש, בלש בעיניו היכן ממוקמים היעה, המגב והמטאטא, בבחינת 'הקדמת רפואה למכה'. כשידע היכן הם מונחים הוקל לו, וצעד אחר צעד החל צועד בזהירות כשהמגש בידיו, עמוס בכוסות תה מהבילות, ומתחיל לחלק את הכוסות בין אנשי הצוות…
ואז, כצפוי ממש, משהו הסיח את תשומת לבו, הוא איבד לרגע את שווי משקלו, ושתי כוסות מהבילות צנחו להן על רגלו של אחד המלמדים, שנבהל מהכוויה הלא נעימה… למרות שהילד נערך מראש לאפשרות הצפויה הזו – כשהיא קרתה לא מצא עוז לעמוד בה, ופשוט נמלט על נפשו…
רועד בכל גופו, מצא לעצמו מפלט בפינת החצר, מעביר את הרגעים האחרונים במחשבתו ותוהה למה הסכים, למה היה מוכן לנסות שוב, למה העניק לעצמו במו ידיו את הכישלון הצורב. עודו מהרהר, חש יד רכה נוגעת בכתפו, היה זה המלמד…
הוא הביט בו בחיוך של הבנה ואיכפתיות, והתלמיד האומלל לא הצליח לנצור את לשונו ופלט: 'אמרתי לך!'
והמלמד, שכמו המתין למילים אלה, השיב לו בחיוך אצילי: 'זה לא כל כך נורא… עליך לזכור כי שמונה כוסות תה נותרו שלמות, הגיעו בשלום ליעדן. בשמונים אחוז אתה מוצלח, הבעיה בעשרים אחוז האחרונים. אפשר להתמודד עם זה!' – אמר המלמד, ועודד את רוחו…
למחרת, שב אליו המלמד וביקש לשוחח עמו. הוא הוציא מחיקו רצועת עור קטנה, והגיש אותה לתלמיד. 'זו מתנה עבורך, כדי שתשמש לך כתזכורת. הסכת ושמע, בכל פעם שתרגיש שאתה 'לא יוצלח', תמתח את הגומי עד שיצלוף בבשרך, ויזכיר לך שיש לך גם הצלחות בחיים, ואתה יכול להמשיך קדימה.
ואז, גם כשאתה לומד גמרא ומתקשה בהבנת התירוץ, טרם פושה הייאוש בעצמותיך, משוך ברצועת הגומי ושנן לעצמך, כי את קושיית הגמרא כבר הבנת, אז יש לך גם הישגים. גם כשאתה מנסה לסדר משהו ומסתבך, משוך ברצועת הגומי, וההצלפה תזכיר לך שבכל זאת משהו אתה יכול. וכן, גם אם הכנת כוס תה והיא נשפכה רגע לפני שהגשת, תמשוך ברצועת הגומי ותיזכר שהצלחת להכינה. אז אתה לא כזה כישלון, יש לך גם הצלחות!'
בדמעות, סיכם אותו תלמיד חכם: 'ולא תאמין, כבר ביום הראשון היתה ידי אדומה מהצלפות הגומי. אדומה. מצאתי לעצמי כל הישג קטן, והצלפתי ברצועה. וכך, צעד אחר צעד, זה נתן לי כח להילחם בייאוש, והתחלתי להתקדם…
ברבות הימים', הוסיף, 'אבדה לי הרצועה הזו, שהיתה יקרה כל כך לליבי, כי הבנתי שבזכותה עשיתי צעדים ראשונים של הצלחה בחיים. גדלתי ונהייתי לאיש, בסייעתא דשמיא עליתי והתעליתי במעלות התורה. ביום בו קיבלתי משרה תורנית נחשבת – הלכתי לרצען וביקשתי ממנו שיכין לי רצועת עור כזו, נטולת שעון, אותה אני מקפיד לענוד על ידי, כדי לזכור:
כן, הכל אפשרי, צריך רק להחליט להילחם. הכי קל זה להרים ידיים, כמה מפתה להתייאש. להגיד שאי אפשר, אני לא בנוי לזה, המצב לא מאפשר, ועוד תירוצים. זה מנחם לרגע, אבל לא מאפשר להתקדם. הרבה יותר כדאי להחליט להילחם. לראות הצלחות קטנות, להיתלות בהן, להצליף בעצמך ללא רחם. להיות נכון להתאמץ, להקריב, להיות נחוש, לא לוותר. בסופו של דבר – לכל יהודי יש כוחות נפש עצומים, אפשר להתגבר על כל קושי ולנצח!'
ואת דבריו אלו של אותו תלמיד חכם מופלג, כמה כדאי לכולנו לזכור בימים אלה. נכון, המצב לא פשוט. השגרה משובשת, התירוצים מעולם לא היו אמינים ונכונים יותר. אבל – – –
הרבה יותר כדאי להחליט להילחם ולהתאמץ. החלטתי ללמוד מסכת מסויימת? לקבוע עתים? להספיק משהו עם חברותא? לסייע לזולת במשימה כזו או אחרת? לתת סכום איקס לצדקה? – אני עדיין יכול, זה אפשרי גם עכשיו, יש לי את האפשרות, זה רק דורש יותר מאמץ. הבה נעשה את המאמץ הזה, הבה נחליט להילחם, הבה לא ניתן למגיפה לחולל שמות גם בהישגים האישיים שלנו, וכך נצא ממנה מחוזקים ומאושרים יותר, בסייעתא דשמיא!
חצי שעה בחמש דקות…
את הסיפור הבא סיפר המשגיח הנודע של ישיבת חידושי הרי"מ בתל אביב, הגה"ח רבי גד'ל אייזנר זצ"ל, וזה דבר המעשה:
בעיר לודז' שבפולין, התגורר יהודי שנמנה על זקני חסידי גור. בקבוצה הנבחרת הזו אין חברים מתחת לגיל 65-70, והלה אכן היה מבוגר, עד שההליכה כבר קשתה עליו. על משענתו היה מתהלך לאיטו, מקמץ ביציאות מיותרות ומטריחות…
אולם, על דרך אחת לא ויתר, אותה עשה מדי יום: על הדרך לשטיבל שלו, בית הכנסת בו התפלל. המרחק מביתו אל השטיבל היה גדול, ההליכה ארכה לו למעלה מחצי שעה. ובכל זאת, מדי יום עם שחר, היה הולך את כל הדרך הלוך ושוב, כדי להתפלל במקומו הקבוע, בבית הכנסת שלו, עם חברים בני גילו ובאווירה הנעלה לה הוא רגיל.
ביום מן הימים, ניגש אליו אחד מחשובי החסידים בשטיבל, והתעניין בכנות: 'מדוע כבודו טורח כל כך? וכי אין עוד שטיבלאך בדרך? למה להקדיש הרבה זמן, טירחה ומאמץ, רק כדי להגיע למקום הקבוע, לאווירה בה הכי נוח להתפלל? הרי לודז' משופעת בבתי כנסת וגם שטיבלאך של חסידי גור מצויים בה, למה כל הטירחה הגדולה הזאת כדי להגיע דווקא לכאן?!'
חייך הקשיש והשיב: 'אמת דיברת, ואכן, אינני טורח כל כך, ומעולם לא הלכתי יותר מחצי שעה…'
'היתכן?' – הצטחק השואל, 'והלא הדרך מהבית לשטיבל – ארוכה מאוד, מטריחה מאוד, והיא אורכת למעלה מחצי שעה?!'
'אסביר לך', השיב החסיד הזקן בנעימות, 'מדי יום, בבוקר, אני יוצא מהבית להתפלל. אינני מתכוון לעשות דרך כה ארוכה, אלא ללכת כמה דקות, עד השטיבל שאחרי פינת הרחוב. כשאני מגיע לשטיבל זה, אני מחליט להתאמץ עוד קצת, וללכת עוד חמש דקות, עד הרחוב הבא. כשאני מגיע אליו, אני מהרהר לעצמי כי אם הצלחתי עד כאן, למה שלא אנסה ללכת עוד חמש דקות, הרי אני עדיין מסוגל…
וכך, אני לא הולך דרכים ארוכות, לא טורח טירחות גדולות, בוודאי שאינני יוצא לדרך שאורכה למעלה מחצי שעה. אני הולך דרכים קצרות, בנות 5 דקות כל אחת. נו, אחרי 4-5 דרכים כאלה, כשאני ניצב פחות מעשר דקות הליכה מהשטיבל שלי, וכי לא אטרח עוד קצת כדי להגיע אליו?'…
רבי גד'ל היה מספר את הסיפור בשפתו הציורית העשירה, והיה קולו מהדהד את המסר:
'לפעמים, דברים נראים בלתי אפשריים. מה, אני יכול להגיע להישג כזה? ללמוד כך וכך דפים? להתמיד ברציפות כך וכך שעות? להצליח לרכוש בקיאות בכל כך הרבה מסכתות? להצליח לעמול באמת על הבנת דברי הגמרא ותוספות? מי אני ומה אני, אין לי את הכוחות, זה גדול עליי, ובכלל…
והאמת היא, שכל מה שנדרש הוא לרצות, אבל לרצות חזק, ובכל הכח. ואז לעשות צעד אחד קטן, כזה שאתה בטוח יכול לעמוד בו. ועוד צעד אחד קטן, ועוד אחד, ועוד אחד, ולהוסיף עוד אחד. להיות נחוש, להיות מוכן להתאמץ, להביט אל מה שהצלחת – ולקחת כוחות להמשיך קדימה!'
ואחרי דבריו הנוקבים, כל מילה נוספת מיותרת. כן, גם בעידן הנוכחי, כשהעולם במהומה, צריך להמשיך לרצות, ולהחליט שאנו נחושים לקרב, מוכנים להתאמץ. זה יהיה פחות קל מבעבר, אבל צעד אחר צעד, בצעדים קטנים ועקביים, כל יעד שהצבנו לעצמנו הוא בר השגה, כל מה שנבקש להגיע אליו – בידינו הדבר!
וכמו בפסח שני: ברגע שהרצון בער, כשיהודים היו מוכנים להתאמץ, בורא עולם פתח להם את השער, נתן להם את ההזדמנות. כל מה שצריך הוא להמשיך לרצות, להחליט להתאמץ, להיות מוכנים להקריב. אם כך נעשה, נזכה בסייעתא דשמיא שגם בקיץ הבעל"ט נצליח להגיע לכל ההישגים אליהם שאפנו, ואף נעבור אותם, בעזרת ה'!
להאיר עכשיו את קבלת התורה!
ניצבים אנו רגע לפני יום ל"ג בעומר, נערכים לקיימו באופן אחר משנים כתיקונן. דרכי מירון שוממות מבלי באי מועד, הדלקות ברוב עם לא יתקיימו, וכל לב יהודי שואל ומבקש במה ניתן לזכות ביום הזה, וכיצד ניתן לנצלו כדי לצאת ממנו מעוטר בנכסי היום הגדול, בו מתנוצץ אורו של רשב"י.
הנה גילוי מאוצרו של הרה"ק בעל ה'בני יששכר זי"ע: סגולה גדולה היא להדליק נרות ביום הזה, לכבוד התנא רבי שמעון בר יוחאי, ולכבוד התורה הקדושה – אותה אנו עתידים לקבל בעוד טו"ב יום, כי בעוד שבעה עשר ימים יחול חג השבועות. הדלקת הנרות טו"ב ימים לפני יום קבלת התורה, מאפשרת להתחבר כבר עכשיו לאור הגדול של קבלת התורה, ולהתכונן כראוי לקראת יום שמחת ליבנו – זה מתן תורה!
זו הדרך לחמם כבר עכשיו את ליבנו, ולהתחיל את ההכנות לקראת קבלת התורה בשמחה בחג השבועות הבעל"ט!