יומא יא
כיצד הגיבו הבית הלוי והמלבי"ם כשנתבקשו יחד לברך יהודי בברכה?
למען ירבו ימיכם
סיפר הגאון רבי משולם דוד סולובייציק זצ"ל: היה אצלי המזכיר של ישיבת "תפארת ישראל" בחיפה, וסיפר שהיה לישיבה זו גובה כספים שהיה זקן מופלג, ובהיותו בן פ"ג נפל ושבר רגלו, ומכיון שלזקן זה לא היתה משפחה, לקחו המזכיר הנ"ל לבית החולים. בבית החולים בדקו את רגלו ואמר לו הפרופסור שלמעשה צריך ניתוח, אלא שבגיל זה יש סכנה וקושי לנתח, ולכן הוא ישים מסמר ברגלו. שאלו אותו זקן אם אפשר ע"י מסמר, מדוע בכלל צריך לעשות ניתוח? והשיב הפרופסור שכשמניחים מסמר, ההליכה קשה ויש צליעה מסויימת כמו חיגר, משא"כ ע"י ניתוח הרגל מתאחה לגמרי והולכים ככל האדם. אמר הזקן שאם כן הוא רוצה דוקא ניתוח. שאלוהו שהרי הוא בן שישים לזקנה וכו? השיב להם הזקן: זה נוגע רק לכם לענין שאתם צריכים לקום בפני, אבל אני איני צריך לחוש לזה כי יש לי ברכה.
וסיפר להם שפעם ביקר הגאון מלבי"ם בעיר בריסק והרבה אנשים הלכו לבקש ממנו ברכה, והוא היה אז בחור והלך ג"כ לבקש ברכה מהם, וכשנכנס אל המלבי"ם פגש שם את הבית הלוי והמלבי"ם יושבים ביחד, ואמר להם שהוא רוצה מהם ברכה. כיבד המלבי"ם את הבית הלוי שהוא יברך אותו, והביה"ל כיבד את המלבי"ם שהוא יברך, וכך נמשך כמה פעמים שכל אחד כיבד את חבירו. ואז שאלו אותו איזה ברכה הוא רוצה ואמר להם שהוא רוצה ברכה לאריכות ימים, ואז בירכוהו שניהם יחדיו באריכות ימים, על כן לא היה מודאג כלל בקשר לסכנה ומובטח היה באריכות ימים.
(הגדת בית הלוי – שיעורי הגרמ"ד דרוש ואגדה, עמ' תמג)