בפרשת השבוע נקרא על ירידת הַמָּן לישראל. בספר תהלים מתואר המן כ'לֶחֶם אַבִּירִים', והגמרא מפרשת כי ביטוי זה נגזר מהמילה 'אֵבָרִים', כלומר, שהמן נבלע באֵבָרִים ולא התעכל במֵעַיִים. החזון איש מסמיך לכך את דברי הגמרא שבני ישראל בֵּרכו על הַמָּן ברכת המזון, ושואל, שהרי ההלכה היא כי ניתן לברך ברכה אחרונה רק בתוך 'שיעור עיכול', דהיינו עד להתעכלות המזון בַּמֵעַיִים, וכיצד אפוא בֵּרכו על המן שלא התעכל כלל? ומשיב, כי הברכה האחרונה היא על מעשה האכילה, וצריך לברך מיד לאחריו ללא 'הפסק', וכך אכן נהגו באכילת המָּן; וההלכה האמורה - שניתן לברך במשך שיעור עיכול, אין פירושהּ שהברכה היא על הנאת המעיים, אלא שעד לעיכול אין זה נחשב להפסק בין האכילה לברכה.
מהגדרה זו מסיק החזון איש מספר מסקנות: א. מי שהתחיל לברך בתוך שיעור עיכול, ותוך כדי הברכה עבר שיעור עיכול - יסיים את הברכה, שהרי התחיל לפני העיכול ולא הפסיק בין מעשה האכילה לברכה. ב. בסיום שיעור עיכול אסור להתחיל את הברכה אף 'בתוך כדי דיבור' לסיומו, שהרי הברכה אינה על הנאת המעיים, אלא על האכילה, ובכך שעבר שיעור עיכול 'הפסיק' בין האכילה לברכה. ג. גוי שאכל והתגייר בתוך שיעור עיכול - אינו מברך, כיון שהברכה על האכילה שהיתה בעודו גוי; ובדומה לכך, 'קטן' שאכל פת לפני השקיעה, ובתוך שיעור עיכול נעשה 'גדול' - אינו יכול להוציא אחֵר (החייב בברכת המזון מדאורייתא) ידי חובתו, כיון שהברכה היא על האכילה שהיתה בעודו קטן, ולא התחייב בה אלא מדרבנן.