"ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" (יז ט)
המציאות הוכיחה בכל הדורות, כי סייעתא דשמיא מיוחדת ליוותה את גדולי ישראל בכל הכרעותיהם ועצותיהם. חכמת התורה מעניקה להם אפיקים רחבים; התבוננות מעמיקה, ראיה מרחיקת לכת, חכמה ותבונה אמיתית. כך שגם מי שנדמה לו שהורו על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין, לבסוף גילה שהתבדה, וכי הם ירדו לסוף הענין ושורשו יותר ממנו.
נביא לכך דוגמאות אחדות, מחכמי הדורות האחרונים:
שמעתי פעם – שאבדל לחיים טובים – מהגאון רבי בנימין קורלנסקי זצ"ל, מראשי ישיבת פוניבז' לצעירים, סיפור נפלא המורה על החכמה העצומה שהיתה טמונה בעצותיו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל, אותו הוא שמע מפי בעל המעשה, הגאון המופלא רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, רבה הנערץ של אנטוורפן:
היה זה בתחילת דרכו של רבי חיים, לאחר נישואיו בארץ הקודש, הוא חי בעניות ודחקות גדולה, וממש לא היתה לו ולבני ביתו פרוטה לפורטה למחייתם. באחד הימים הוצעה לו הצעה מפתה, לשמש כר"מ בישיבה במרכז הארץ, ישיבה אשר דעת חכמים לא היתה נוחה מאופיה ותכני הלימוד שלה, אולם בשל מצבו הכלכלי, שהעיב על פניות דעתו ללימוד התורה, הוא נטה להיענות להצעה בחיוב, והיה סבור להיפך, כי יש בכוחותיו להשפיע על המקום לטובה.
אך היה איש אחד צדיק וירא שמים, שחרה לו הדבר מאד. היה זה רבי משה חיים אוקון זצ"ל, שאמנם לא תפס משרה תורנית, או שימש בכבודה כזו או אחרת, אך ה'חזון איש' 'אחז' ממנו והפליג בשבחו. הוא הסתובב סהרורי: "איך יתכן שרבי חיים קרייזווירט, חתנו של המשגיח מסלבודקה, הגאון הצדיק רבי אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל, ישמש כר"מ במקום מפוקפק כזה. הלא זה עלול להתפרש חלילה כהיתר למקום כזה, ולתת לו גושפנקא", והצליח לשכנע את רבי חיים שקודם ילך להתייעץ על כך עם ה'חזון איש'.
ה'חזון איש' בחכמתו הרבה, לא דיבר עם רבי חיים אודות מצבה הרוחני של הישיבה, ולא בכל ענין אחר הנוגע אליה. אלא רק שאל שאלה אחת ויחידה: "מה גובה המשכורת שהציעו לך שם?", וכשנקב רבי חיים בסכום, השיב לו ה'חזון איש' בהינף יד ובביטול: "אה! אין זה משתלם עבורך שתעבוד בשכר כה נמוך"…
התוצאה היתה ברורה. רבי חיים הבין כי המשרה אינה משתלמת כלכלית, וירד מההצעה מבלי לדון בגוף השאלה – אם ראוי לשמש בישיבה כזאת.
זוהי חכמה ופקחות גדולה של ה'חזון איש'!
ואספר עוד על חכמתם המקורית ועוצם תבונתם של חכמי התורה: כידוע אחד המיוחד מדור העבר, שהפקיר את כל כולו למען החזרת עטרת התורה ליושנה לאחר החורבן הגדול באירופה – היה זה מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל. אודותיו שמעתי מעשה יקר מאברך חשוב בבני-ברק, הרה"ג רבי מאיר פוזן שליט"א, כפי ששמע מדודו בעל המעשה:
אותו הדוד הגיע ארצה בתקופת השואה כילד צעיר שריד ופליט, ולאחרונה יצאו נכדיו למסע שורשים בפולין, שם ביקרו בעיר הולדתו. הם ניצלו את ההזדמנות לפנות אל משרד הפנים המקומי, וביקשו להנפיק מסמך רשמי, בו מופיע תאריך הלידה המדוייק של סבם, שלגביו התעוררו ספיקות מסויימות במשפחה, אם אכן הוא אמיתי ומדוייק. כידוע, הפליטים היו משנים את תאריך הלידה בגלל אילוצי בריחה וסיבות שונות, ותכננו להביא זאת לסבא כהפתעה.
והנה מה נדהמו הנכדים להיווכח, כי תאריך לידתו האמיתי הוא שנה קודם למה שרשום בתעודת הזהות שהונפקה בשעתו בארץ. כלומר, הוא מבוגר בשנה אחת יותר ממה שהיה מקובל אצלם עד עתה.
אולם אז העלה אחד הנכדים השערה, לפיה לא כדאי בכלל להראות לסבא מסמך זה, שמא תעציב את לבו העובדה, שבשל טעות טכנית לא הניח תפילין במשך כל השנה הראשונה, לאחר שכבר התחייב בעול תורה ומצוות. הם היססו הרבה אם אכן להראות לו את המסמך או לא, ובסופו של דבר החליטו להראות לו את המסמך – אולם מבלי לעורר את החשש אותו העלה הנכד, בהקשר למצוות הנחת התפילין בשנה הראשונה.
אך הסבא הרגיש מיד ברתיעה האוחזת בהם, בשעה שהציגו בפניו את המסמך, והגיב מיד: "ודאי אתם חוששים להראות לי את המסמך, כי כעת הוברר שלא הנחתי תפילין במשך שנה שלימה, אך לא היא. חכמתו של הרב מפוניבז' היא שעמדה לי!"…
וכה סיפר: "ודאי הנכם יודעים, שבתור ילד יתום, גלמוד ובודד, השתלבתי במוסד 'בתי אבות' שהקים הרב כהנמן. איני יכול לשכוח את היום, בו נכנס הרב למוסד והכריז באוזני כולנו: 'היות ונודע לי כי רישומי הגיל כאן בארץ לא מדוייקים, רציתי להנהיג כאן מנהג קבוע, לפיו כל ילדי המוסד יחלו להניח תפילין כבר מגיל שתים עשרה, כדי למנוע מכשולות'. לכן גם אני התחלתי להניח תפילין ארבע ימים לפני שנעשיתי בן שתיים עשרה, שאז בדיוק נכנס הרב מפוניבז' למוסד והכריז את הכרזתו…
"עתה אני רואה", הפטיר הסבא בחיוך רחב, "שהוראתו החכמה של הרב מפוניבז' היתה השגחה פרטית משמים, שלא תעבור עלי שנה שלימה בה אהיה, חלילה, כקרקפתא דלא מנח תפילין"… הפלא ופלא כמה חכמה וסייעתא דשמיא מלווה את חכמי ישראל בהחלטותיהם והכרעותיהם!
שמעתי מידידי הרה"ג רבי יצחק רוזנגרטן שליט"א, נאמן ביתו של מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, כי בתקופה בה פתח אביו, הנגיד הרבני רבי זאב רוזנגרטן זצ"ל, בצוותא עם הגאון רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל את ישיבת לוצרן, הם החליטו קודם לפתוח את הישיבה ורק אחר כך לאתר תלמיד חכם בעל שיעור קומה שיעמוד בראשה.
והנה לאחר שקמה הישיבה וגם ניצבה, הם פנו לכמה תלמידי חכמים חשובים בארץ הקודש, שהיו מגידולי ישיבת מיר בשנחאיי, והציעו להם את המשרה הרמה, אך הם השיבו בשלילה. כאשר חזר המקרה על עצמו שוב ושוב, הם חקרו וביררו את הדבר, ונודע להם כי המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, הוא זה שהורה להם להשיב בשלילה.
הם ניגשו למשגיח ודיברו איתו על גודל הענין של פתיחת ישיבה בשוויץ, וכמה נחוץ וחשוב להפריח את השממה הרוחנית שם. אך למרבה הפלא המשגיח לא הגיב מאומה.
בלית ברירה, נאלץ רבי משה להנהיג את הישיבה לבדו על תקן זמני, ובכח תורתו וצדקותו, רוחו הגדולה ואישיותו הנאצלת, עשה שם חיל בעבודת הקודש, וחולל שינויים רוחניים כבירים, אשר השליכו באופן חיובי על אירופה כולה.
לימים התבטא רבי זאב רוזנגרטן בהתפעלות: "מאת השם היתה זאת, וכנראה שהמשגיח ראה את הנולד בעיניו הצופיות למרחוק, והבין כי רבי משה עתיד להנהיג את כל יהדות אירופה, בהרבצת תורתו ובפועלו הכביר, להעמדת הצביון התורני וההשקפה הצרופה בכל גלילותיה, ולכן הגיב איך שהגיב".
רוח הקודש בהיכלו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל
פעמים שזוכים אף לראות את רוח הקודש המופיעה בהיכלם של הצדיקים וגדולי התורה. כמו שכותב הרמב"ן בפירושו על התורה על הפסוק 'לא תסור': "אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל, וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול".
נביא כמה דוגמאות העולות בזכרוני, מהיכלו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל:
מעשה פלא שמעתי פעם מיהודי יקר, שכעת נשמט שמו הפרטי מזכרוני. הוא סיפר לי כי בבחרותו הוא התגורר בעיר רמת גן סמוך לגבולות העיר בני-ברק, והיה רגיל לצעוד רגלית מידי שבת בשבתו, בשעות אחר הצהריים, לבני ברק הסמוכה, ולהתפלל תפילת מנחה באחד מבתי הכנסיות בעיר.
והנה באחת השבתות כשנכנס לבית הכנסת, הבחין בהמולה מיוחדת שמתרחשת בו. אנשים מתגודדים קבוצות-קבוצות, ומשוחחים בהתפעלות אודות מעשה מופלא, שאירע באותה שבת עם החברותא של ה'חזון איש'.
באותה שבת, כאשר הגיע החברותא ללמוד עם ה'חזון איש' כדרכו, כמה דקות לאחר השעה הקבועה, שאלו ה'חזון איש' מדוע איחר, והחברותא השיב: "אחד הבנים שלי לא חש בטוב, והתעכבתי מעט בבית כדי לתת לו תרופה"…
ה'חזון איש' התעניין מה הן תחושותיו של הבן וממה הוא סובל, ועוד לפני שהספיק החברותא לסיים את דבריו, קם ה'חזון איש' ממקומו, ניגש למגירה שבצד החדר, הוציא ממנו שטר כסף, ואמר לחברותא: "צא מיד לכביש, ללא שהות, ותנופף עם השטר עד שמישהו יעצור לך, ותבקש ממנו לקחת אותך יחד עם הבן שלך לבית החולים"…
החברותא השתומם. הרי אין מצבו של הבן כה קשה עד אשר יש לחלל עליו את השבת. אך ה'חזון איש' חזר על הוראתו בתקיפות, כשהוא מוסיף ואומר: "הלא אתה רואה שאני לא חש לחילול שבת, ומחזיק את שטר הכסף בידי, כי אני סבור שזה פיקוח נפש, אז גם לך אין לחוש לחלל את השבת למען החולה"…
החברותא הזדרז לעשות כהוראת ה'חזון איש'. רץ הביתה, תפס את הבן ויצא לכביש המרכזי. כעבור דקות בודדות מכונית עצרה להם, והובילה אותם לבית החולים. לאחר בדיקות קלות הוזעקו למיטתו של החולה טובי הרופאים, והחלו לטפל בו כמו בחולה מסוכן. "היה לכם נס", אמרו הרופאים לאב המודאג, "הילד שלכם הגיע ממש בדקות האחרונות, לפני שהיה מאוחר מידי".
איני יודע לפרש מה היה כאן; אם חכמה והבנה עמוקה, או כח עליון ורוח הקודש, או שמא הכל יחד. אך כן רואים את הכח העצום שניתן לחכמים. נורא!
ואספר עוד מעשה מכלי ראשון, על כוחו הגדול של ה'חזון איש', אותו שמעתי מכ"ק האדמו"ר מזוועהיל שליט"א:
אביו, האדמו"ר רבי אברהם מזוועהיל זצ"ל, שנפטר לפני שנים אחדות, למד בימי בחרותו בישיבת 'תפארת ציון' בבני-ברק, אצל מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל – עוד קודם שעבר לשמש כראש ישיבת פוניבז' לצעירים. באותה תקופה היו רגליו מוליכות אותו מידי מוצאי שבת, להסתופף בצילו של ה'חזון איש', להתפלל תפילת מעריב בביתו ולשוחח עמו בענייני לימודו.
פעם סיפר, כי בשנת תש"ח, טרם פרוץ המלחמה, היתה שנה של פחד וחרדה גדולה לתושבי ארץ הקודש. הדרכים היו בחזקת סכנה, וההתנכלויות מצד הערבים השביתו את השיירות המצויות מעיר לעיר, כך שלא התבצעו נסיעות מבני ברק לירושלים ומירושלים לבני ברק, כי אם פעמים בודדות בחודש ובליווי צבאי בלבד, ובמשך הזמן גם נסיעות אלו כמעט הופסקו לגמרי.
יום אחד, בשלהי זמן חורף, נכנס להיכל הישיבה ראש המועצה, רבי יצחק גרשטנקורן זצ"ל, והודיע לבחורים המתגוררים בירושלים, כי עקב המצב הבטחוני הרעוע, האוטובוס האחרון לירושלים עומד לצאת, ולא יתבצעו נסיעות יותר, ולכן ביקש מהירושלמים לצאת מיד באוטובוס הבא חזרה לביתם.
בעוד כל הבחורים בישיבה הזדרזו להתארגן לנסיעה, הרבי מזוועהיל פנה למעונו של ה'חזון איש' לשאול בעצתו – אם לנסוע עכשיו או להישאר, ובמידה ותשובתו תהיה לנסוע – חפץ הוא לקבל את ברכת הדרך מפיו. ה'חזון איש' נענה ואמר תשובה פלאית: "אל תיסע מחר, יהיו עוד אוטובוסים אחרונים"…
כמובן, רבי אברהם נשאר בישיבה, ובאורח פלא, כעבור ימים אחדים, באופן לא צפוי כלל, הגיע אוטובוס נוסף אשר נסע בדרכו לירושלים, והוא היה האוטובוס האחרון שיצא לפני המלחמה…
"כי רוח השם על משרתי מקדשו". מפליא לראות כיצד לא נפל מדבריו מאומה ארצה.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')