חלק מרכזי מאוד בעבודת ה' של מרן הגר"י מאיר זצ"ל היה הנושא של בין אדם לחברו. את מידותיו המופלאות ראו בחוש כל הנוכחים סביבו, וזהירותו בכבוד השני היתה למופת לכל, בהבחנתו בצרכי הזולת, ברגישות דקה ועדינה.
באחת השבתות שהה מרן זצוק"ל עם בני הישיבה במושב זרועה. לאחר סעודת ליל שבת קודש התכנסו התלמידים באכסנייתו שבקרבת הישיבה. לרגל מזג האויר החורפי והקשה, הוזקק רבנו לשתיה חמה, והתברר שבני הבית שכחו להכין תמצית תה מבעוד יום.
אחד הנוכחים אשר בבית הוריו נהגו להקל בהכנת כוס תה בכלי שלישי, כשיטת מקצת הפוסקים, ניגש אל המטבח והכין כוס תה למרן, כפי שנהג מעודו. כששאל רבנו מנין השיגו את תמצית התה, ושמע שהכינוה בכלי שלישי, סרב לשתות ממנה, מאחר ולא כך היתה הכרעתו למעשה.
מכל מקום חשש רבנו מהפגיעה באחד מבני הישיבה, ובמשך זמן מרובה קירב את הכוס אל שפתיו, ועשה עצמו כאילו שותה את כוס התה, ולחש למקורביו: "הן אמנם שאין אנו מקילים בהכנת תמצית תה בכלי שלישי, אבל מצד שני יש כאן מי שעלול להפגע באם לא אשתה את התה"… והמשיך לקרב את כוס התה אל שפתיו כאילו שותה הוא את תכולתה… והעיקר שמי שטרח עבורו בכך לא יחוש שלא שתה ממה שהכין לו.
(נר יששכר)