לעת שניצול האדמו"ר רבי יעקב יוסף מספינקא [דונולו – ב"ב] זצ"ל מחרב המשחית בימי השואה הארורה, תחילה נשתקע בארצות הברית שם חסה בצלו של בעל ה'ויואל משה' מסאטמאר שאף סייע בידו לשקם מחדש את בית ספינקא מהריסותיה, עד שאיוה למצוא לו מקום משכנות לאביר יעקב בארצנו הקדושה.
שח פעם הרבי לידידו הגה"צ רבי שלמה הופמן זצ"ל, כי בהיותו תחת המגף הנאצי, לא עבר ח"ו אף פעם על עבירה מדאוריתא ["קין דאוריתא נישט"… ודעת לנבון נקל כמה גדלה ידיעתו בש"ס ופוסקים לדעת מהו ממש דאוריתא ומהו דרבנן, ומפעימה צלילות דעתו באותו הזמן, שהיה יכול לחשב חשבוני מצוותיו על אתר].
שאלו רבי שלמה: אם כן, איך הצלחתם 'לשרוד' את כל ימי הפסח מבלי להזדקק לאכילת חמץ? השיב הרבי, כי הוא היה מועסק במפעל במרחק שלושה קילומטרים ממחנה העבודה בו הוחזק, והאסירים היו מובלים לשם ומשם תוך כדי שמירה הדוקה. אבל הוא, כבר מתחילת החורף היו עיניו בולשות לצדדי השבילים לראות ולהבחין איך יכלכל צעדיו לקראת הפסח העתיד לבוא בעוד כמחצית השנה… ולשמחתו כי רבה הבחין שיש שדות תפוחי אדמה בצדי הדרך, ולפי שמלקטי התפו"א חופרים גומות באדמה כדי להוציאם, ויש אשר ישמט מידיהם או מעיניהם איזה תפוח אדמה קטן… לזאת, ברגע שהבחין בפרי האדמה המוטל לבדו, היה מחרף נפשו ומזנק אליו [כמובן תוך סיכון חייו] מתוך הטור לאספו. כך עלה בידו ללקט תפו"א משך כמחצית השנה עד שנצטבר לו סך המספיק לצרכי קיומו בחג החירות.
ואיך הצלחתם להתאפק בכל העת מלאכול את המטמון היקר שבאמתחותיכם? שאלו רבי שלמה, והלא רעבים הייתם עד מוות, כמעט?
ענהו האדמו"ר: בסייעתא דשמיא, לכשעצמי התקשיתי פחות, ואולם הקושי העצום היה מהסובבים אותי, אשר ביאושם נתאבקו על כל גרגיר של מאכל להחיות נפשם… אי לזאת, כשהייתי נשכב על דרגשי הייתי מניח את ה'אוצר' תחת ראשי עד אשר נרדמו שכני, ואז הייתי מתחמק באין רואה, ויוצא את הצריף לגומא חבויה שהכנתי מבעוד מועד, ומטמין שם את מאכל הפסח העתידי שלי…
(הגרי"מ וינגרטן שליט"א ר"י משנת שלמה – ממקור ראשון)