הרב ישראל ליוש
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'… (לג ב)
לשם מה נכתבו המסעות? האם משה רבינו כתב אותן על דעת עצמו או על פי ה'?
נראה שהתשובות לשאלות הללו תלויות אחת בחברתה, וחלקו בהן הראשונים והדרשנים:
הרמב"ן מביא שני טעמים מדוע טרחה התורה לכתוב את כל המסעות, 'הרי לפי הנראה הוא זכרון שאין בו תועלת כל עיקר' – כלשונו של הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (ג נ)
הטעם הראשון הוא טעמו של רבי משה הדרשן, ומובא אף ברש"י: כדי להודיע חסדיו של מקום שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא היו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה, ללא מנוחה כלל, אלא בשנה הראשונה נסעו ארבע עשרה מסעות, ובשנה הארבעים, השנה האחרונה, לאחר מיתת אהרן בהר ההר נסעו עוד שמונה מסעות, נמצא שבכל שלושים ושמונה השנים האמצעיות נסעו סך הכל עשרים מסעות.
טעם זה עולה בקנה אחד עם דבריו של האבן עזרא שהנאמר בפסוק: "ויכתוב משה… 'על פי ה'" דבק עם 'למסעיהם', פירוש: שהמסעות היו על פי' ה', ומשמע ש'ויכתוב משה…' אינו דבק עם 'על פי ה", אלא משה רבינו החליט לכתוב את המסעות מדעתו, משום שרצה לפרסם את חסדיו ורחמיו של הקב"ה עם עמו ישראל, אף בשעת גזירה ודין.
*
"כי מדינה זו שברחמי שמים נשארה לפליטה משך שנים שלמות מהחורבן הגדול והנורא שהקיף את כל העולם וארץ רוסיא בפרט, ובאותן השנים שכל העולם היה מתבוסס בדם ומתגולל ביסורי רעב ועוני וחוסר כל, אוקראינה זו היתה שלוה ושקטה ולא תחסר כל בה, וכפי שהיה רגיל אאמו"ר שליט"א לקרוא עליה כי היא המקום המיוחד שנתבצר לנו בגיהנום העולמי! ואפשר להאמין כי חורבן העולם גרם לשלוותה כדי שעריה יהיו ערי מקלט בעד הגולים והנתלשים ממקומם, כי אין הקב"ה מעניש את ישראל לכלותם חלילה כי אם מייסר אותם כאשר ייסר איש את בנו ולכן הוא תמיד מעניש ומרחם כאחד, מעניש אותם במקום זה ומעמיד להם רווח והצלה ממקום אחר, ולא עובדא יחידאה היא בתולדות עם ישראל, כי כשתסתכל בעין חודרת אל כל גלגולי המאורעות והרדיפות שקרו לעם ישראל במשך ימי גלותו, תראה כי כן היה תמיד המצאות רווחה מתוך צרה. היו ימים שנגזרה גזרה קשה על ישראל, גזרת הגרוש ממדינה שלמה שהיה בה אלפים ורבבות מישראל והיא מדינת ספרד, והמגורשים האומללים הללו אחרי שהוכרחו פתאום בבוקר לא עבות אחד לעזוב את מקום מולדתם ומושבתם מאות בשנים ולעזוב לאחרים שונאיהם חילם ורכושם שעמלו עליו המה ואבותיהם דורות שלמים, ולא נשאר להם אלא לקחת מקלם בידם ותרמיליהם על כתפם וללכת אל כל אשר ישאו עיניהם, וודאי הוא כי הם בצרתם ויאושם אמרי בחפזם נגזרנו, אך בטח מיד בטחו בה' ובטחונם עלתה להם, כי אמנם ה' הטוב ברחמיו לא עזב את כל הגלות הזה במדבר שממה חלילה, והכין להם את הדרך למדינות אחרות שקבלו אותם בזרועות פתוחות, וערי ישראל שנתלשו ממקומן באכזריות שונאיהם, נשתלו ברחמי ה' במדינית ומקומות אחרים. וכך נושא הקב"ה את עם ישראל בכל ימי גלותו ממקום למקום כאשר ישא האומן את היונק, ולמקום מקלט כזה שמשה אוקראינה בימי הרעה שהגיעו את עם ישראל בימינו, כי שנים שלמות היתה לתל תלפיות שכל פיות האומללים הרעבים והמדוכאים פנו אליה, ומצאו בה מרגוע לפי שעה בעניים וצרתם, ואמנם כיום נודע הדבר כי לא באו לאוקראינה רוב מנין ובנין של ישראל בני ליטא וזאמוט על מנת להשתקע, כי לא לזאת כוונה ההשגחה העליונה, אך לגור בה באו ולהיחבא כמעט רגע עד יעבור זעם, ולא היה כל המחזה הנורא הלזה אלא כעין מנורה שמימית בחיל ישראל, ולמען הוסיף עוד חוליה אחת בשלשלת הארוכה של גלות ישראל…"
מכתב זה כתב הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל לגיסו הרב פייבל אפשטיין זצ"ל, אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר ישיבת 'כנסת ישראל', ראשיה, רבניה ותלמידיה, גלתה מסלובודקא ממקום למקום. ואחרי שהגיעה ל'מינסק' יחד עם עוד ישיבות שגלו לשם, ראדין, וואלז'ין, מיר, וגדולי עולם שמצאו אף הם מקום חניה שם, כמרנן ה'חפץ חיים', רבי חיים מבריסק, ה'חזון איש' זי"ע ועוד, נגזר עליה שוב לגלות, עם המהפכה הבולשביקית במינסק, אז נשללו זכויותיהם של בני הישיבות, וראשי הישיבה החליטו לנדוד לקרמנצ'וג באוקראינה, בה היו יהודים רחמנים מכניסי אורחים.
*
הטעם השני הוא טעמו של הרמב"ם ב'מורה נבוכים' (שם) שהמסעות נכתבו כדי להוכיח את גודל הניסים והנפלאות בעצם שהותם של בני ישראל במדבר ארבעים שנה, ולהדגיש שכל המקומות שחנו שם, לא היו מקומות שיש בהם זרע ותאנה וגפן ורימון, חריש וקציר, עשבים או צמחים. הם גם לא היו מקומות קרובים ליישובי בני אדם שמהם יכלו בני ישראל לאכול ולהתפרנס. האפשרות היחידה לחיות במקומות הללו היא ע"י ניסים, מן מהשמים, ומים מהסלע.
וכדי שגם הדורות הבאים יאמינו, אלו שלא היו שם ולא ראו את הניסים הללו עין בעין, ולא יכזבו את השמועה אשר שמעו על חיי עם ישראל במדבר שממה ארבעים שנה, באותות ובמופתים, בניסים ובנפלאות, כתבה התורה את כל החניות הללו, להודיע שהיו מקומות מרוחקים מיישוב בני אדם, ומשוללי כל אפשרות זרע וקציר, והחיים שם יתאפשרו רק בזכות הניסים והנפלאות.
הרמב"ן מסיים את דבריו וחולק על האבן עזרא ואומר ש'על פי ה' דבק עם 'ויכתוב משה', כי משה לא כתב את המסעות הללו על דעת עצמו אלא בציוויו של הקב"ה. ולפי טעם הרמב"ם הדברים יובנו יותר, כי כתיבת המסעות היתה חלק משרשרת הניסים שעשה הקב"ה ביציאת מצרים, החל מעשרת המכות, קריעת ים סוף, עד שהיית עם ישראל במדבר שממה, רק ע"י ניסי הקב"ה. וכל זה, כולל כתיבת מקום החניות, כדי ש'יהיו האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה', כלשונו של הרמב"ן (סוף פרשת בא).
*
על דרך מכתבו של הגר"י סרנא זצ"ל, נזכיר גם את מאורעות 'גירוש ספרד', והפעם כדי להמחיש את אמונת ישראל התמימה והפשוטה, אותה ינקו אבותינו דור אחר דור, עד הדור שיצאו ממצרים וראו את הנסים הגדולים, האותות והמופתים, והעבירו את אש האמונה המתלהטת לבניהם אחריהם בכל דור ודור…
בגירוש ספרד היו עשירים גדולים שמתוך דבקות ואמונה מוחלטת בהי"ת החליטו לגלות מארצם בעירום ובחוסר כל, אף שהיה באפשרותם לרדת למחתרת ולשמור שם תורה ומצוות, אך מכיון שזו לא היתה הצורה הנכונה לשמירת המצוות, הם בחרו בגלות המפרכת והבלתי ידועה, כשהם משאירים מאחורי גוום את כל אשר להם… הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל המליץ עליהם את דברי הגמ' (חגיגה ה ב) עה"פ 'השליך משמים ארץ' – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא…
וסיפר רבי שמשון על יהודי שנמלט עם אשתו ובנו מן האינקוויזיציה הספרדית, בספינה קטנה על פני הים הגועש והרועש. כאשר הגיעו לאי סלעי, בא ברק והרג את אשתו, והוא קבר אותה על אם הדרך.
בהמשך, באה סערה גדולה והטילה את בנו אל הים, והוא נותר ערירי, ערום ויחף, עני וחסר כל. אז הרים היהודי את ידיו למרום ואמר: "רבונו של עולם, נמלטתי לכאן כדי שאוכל לעבוד אותך באין מפריע, לקיים את מצוותיך ולקדש את שמך בעולם. עמדתי בניסיונות רבים ולא נטשתי את דתך ואת תורתך, אולם אני מודיע לך, אתה יכול לקחת ממנו את הכל, את ביתי, את רכושי, את אשתי ואת בני, אתה יכול לייסרני עד מות… אני תמיד אאמין בך, כי את האמונה לא תוכל לקחת ממני…. יהודי אני ויהודי אהיה ולא אהרהר אחר מידותיך, על אף כל הצרות שהבאת ושתביא עלי…!"