פסחים קכ
מדוע עושים זכר לשיעבוד של מצרים אף לאחר שנגאלנו מהם?
על מצות ומרורים יאכלוהו
הטעם של אכילת מצות, שכן בזה עושים אנו זכר לחרות, אבל המרור הוא הרי זכר לשיעבוד, ואם כן עלינו להבין, איזו מטרה יש בעשיית זכר לשיעבוד אחר שכבר נגאלנו? אלא, שיהודי יודע שלא רק החרות היא דבר טוב, אלא גם השיעבוד הוא חלק מהטוב! לא תמיד אנו מבינים זאת, אך בכל זאת, אנו מאמינים באמונה שלימה שכל מה שבא עלינו הוא לטובה! לא מזמן התפרסם מעשה [איני יודע אם היה או לא… אך הלקח הוא אמיתי!] באדם שהאניה בה הפליג טבעה, והוא נסחף עם הגלים. בקושי הצליח להגיע לחוף באפיסת כוחות ובלי נשימה, אבל ברוך ה’ חייו ניצלו. כך הוא שכבר מותש על החוף, עד שהתאושש מעט. קם, הביט סביבו ולא ראה כלום. בינתים, לאט לאט התחילו להגיע מכיוון הים כל מיני כלים וחפצים שנסחפו מהאניה. שמח האיש שמחה גדולה, הנה יש לו זכר ממה שהיה לו וחפצים שיוכל להשתמש בהם ויהיו לו לעזר רב. בנה לעצמו צריף, שם הניח את החפצים הללו, וזו היתה נחמתו. הוא פתח בחפושים אחר מים ומזון, תוך שהוא משתמש בכלים שנפלטו מהאניה, ומצבו השתפר קמעה.
חלפו שבועיים, ולילה אחד פרצה סערה עזה. ברק פגע בצריף שלו, וכל האי התחיל לעלות בלהבות. בעור שניו הצליח האיש להמלט לתוך מערה, ממנה הביט בתוגה על הלהבות: הנה, הצריף שלו על כל תכולתו, הזכרונות האחרונים שנשארו לו, גם הם הולכים לאיבוד. הוא נשא עיניו השמימה ואמר: “רבונו של עולם, למה??… למה??…” וכך, עם ה”למה” הזה הוא נרדם. הוא התעורר לשמע קולות של בני אדם. כשיצא החוצה מהמערה, ראה אנשים מחפשים משהו. כשראוהו, צעקו לעברו: “הנה הוא!” שאל אותם מי הם, והם סיפרו: “כבר שבועים אנחנו מחפשים אותך, ורק עכשיו הצלחנו לעלות על עקבותיך, מדוע לא הדלקת אש קודם?”… הקב”ה “ממכה עצמה מתקן רטיה”, המכה עצמה, המרור – אנו מאמינים כי גם במרור טמונה טובה עבורינו אך לא תמיד אנו מבינים זאת.
(ומתוק האור)