כידוע היה הגה"צ רבי ישראל סלנטר זי"ע מקפיד ביותר על תפילה עם הנץ החמה כעיקר ההלכה. בוקר אחד רואה תלמידו הגה"צ רבי נפתלי אמסטרדם זי"ע שהגר"י אינו בא לתפילה, ויהי לפלא בעיניו, אך תלה שבודאי הוא מחמת איזה אונס גדול. אך כשראה שהדבר חוזר על עצמו גם ביום השני והשלישי ניגש לר"י ושאלתו בפיו – תורה היא וללמוד אני צריך!
ענה לו הגר"י: רעייתי הכניסה לביתנו משרתת אלמנה, וכיון שכשאני יוצא לפנות בוקר לבית הכנסת המשרתת צריכה לקום לנעול את הדלת, חוששני שיש כאן חשש איסור של "אלמנה לא תענון". ואם תשאלני, אולי עדיף היה שלא היינו מכניסים את האלמנה כלל לביתנו? צריך קצת שכל כדי להבין את רצון הבורא, האם כשהבורא גילה דעתו שלא לענות אלמנה – האם משום חשש זה יש לנשל את האלמנה מאפשרויות של השגת פרנסה? בודאי שלא, אלא שהקב"ה חפץ שנכניס אותה לביתנו ונוותר על התפילה בנץ החמה!!!
בחור חסר דרך ארץ בישיבת סלבודקא ניגש למרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל ואמר לו: אני עוקב אחר גדולי ישראל ורואה שלכולם יש חומרות מיוחדות כאלו ואחרות, אבל אצל הרב אין שום חומרה. מה הפירוש בזה?
ענה לו הרב אברמסקי: "חישבתי ובדקתי, כמעט אין שום חומרא שאינה על חשבון משהו אחר. לא אצל אברמסקי!!!"
רבינו מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, אשר כידוע היה יליד בריסק, נהג בכל חומרות בית בריסק. אחד המנהגים אותם שמרו בקפידה פסח הוא שלא להשתמש במים מהברז. היתה חבית, אותה מלאו מערב פסח, ובמים אלו השתמשו במשך ימות החג.
שנה אחת החבית נפסלה משימוש והרבנית תמר ע"ה היתה בצער גדול. כשמרן זצ"ל שם לב לכך, שאלה על מה ולמה היא מצטערת, והיא השיבה שיש בעיה עם החבית… מרן החל מחייך: "נו, זה הרי סתם חומרא שאין לה שום מקור, אין זה אפילו בגדר חומרא… אין צורך בחבית יותר. אם אין חבית, ממש אין צורך, זה מיותר לחלוטין".
עברו למעלה מעשר שנים והרבנית הלכה לעולמה. בערב פסח בקש מרן מאחד הנכדים שילך לרכוש חבית לפסח! לשאלת הנכד, הלא סבא אמר שאין שום צורך וזה אפילו לא חומרא? ענה מרן: מה פירוש לוותר על מנהג? הרי זו חומרא שקבלתי מהבית, וכי אוותר עליה? אלא שאם הייתי אומר לסבתא שזה לא חשוב לאותה שנה, עדיין היתה מצטערת, הייתי חייב להראות לה שזה כלל לא חשוב לי. עתה, משנפטרה, חייבים חבית!!!"
ואכן מרן זצ"ל היה תמיד אומר: ישנן דרכים שונות להגיע לתיקון המידות ולהשיג יראת שמים, יש אומרים שזו דרך המוסר, וי"א שזו דרך החסידות, ויש שדוגלים שזו דוקא דרך העיון והדקדוק בקיום ההלכה הצרופה. חובה לדעת בכל דרך שהיא – אם האדם תמיד ימקם את רצונו להוביל ולהשיג את מה ש'אני' רוצה [אויס פירען] לא ישיג כלום! גם עם המוסר, גם עם החסידות וגם עם דקדוק ההלכה – הוא יהיה בעל מידות רעות!"…
(להאיר, מאוצרותיו של הרב יחיאל צוקר שליט"א)
להנ"ל אפשר להוסיף מעשה נאה המובא בגיליון 'נר לשולחן שבת':
שנה אחת לפני החגים אמרה גב' לדרמן לגבאי בית הכנסת 'לדרמן', כי לשמחת תורה יוריד את מעילי החג היפים מספרי התורה, וילביש אותם במעילים ישנים. היא חששה כי בגלל החום, הזיעה והצפיפות בריקודים, המעילים היפים ינזקו.
גבאי בית הכנסת, רבי משה כהן אמר לה: "אי אפשר בחתונה ללבוש בגדי יום חול!"… ניסה לשכנעה, אבל ללא הועיל.
הוא המשיך והבטיח: "אם יקרה נזק למעילים נתפור מעילים חדשים". אך גברת לדרמן דאגה מאד להמעילים ולא הסכימה.
הגבאי לקח מאוד ללב את הענין, הציג את הדברים לפני אחד מחשובי המתפללים, מגאוני הדור, והשיח בפניו את צערו.
השיבו אותו חכם: "ישנם מקומות בהם בתי כנסת שנפתחים פעם בשנה לכבוד יום הכיפורים, ובבתי הכנסת הללו הכל נקי ומפואר, הארון מבהיק וספרי התורה יפים וזה הכבוד שלהם. אך הכבוד שלנו הוא, שאנו מקיימים כל השנה ולא פעם אחת בשנה את מה שכתוב בספר התורה – ובספר התורה כתוב: 'אלמנה ויתום לא תענון', ואם זה רצונה של האלמנה עליך לקיים אותו! זה כבוד התורה!"
שמע רבי משה כהן את הדברים ונחה דעתו. לבסוף גם גב' לדרמן הרשתה להשתמש במעילים היפים.