מאת: הרב צבי גטקר
מִשְׁכַּן הָעֵדֻת (לח כא)
שנתמשכן על עוונותיהם של ישראל (רש"י)
במוצאי שמחת תורה האחרון, התברר לכולם, גם למי שבליבו סמך עד אז על כוחו ועוצם ידו, כי הוא לא סמך על כוח ועוצם יד, אלא סמך על סמוך.., שיטת הסמוך הידועה, שבה ככל שהאדם עולה בדרגתו בשלטונות, הרי הוא פחות עושה, ויותר סומך. על מה הוא סומך? על כך ש'יהיה בסדר', וגם אם לא יהיה בסדר, זה יהיה כבר אחרי שאלך לי לענייני, ולכן אני בוודאי ‘אהיה בסדר', ולגבי כל השאר – אין זה מענייני.
בהיפוך המוחלט היא דרכה של תורה. ככל שאדם יותר עמל בתורה, יותר מדקדק בהלכה, ככל שרמתו הרוחנית גבוהה יותר, כך הוא מרבה יותר לבחון את עצמו שוב ושוב, האם מה שהא עשה או מתכנן לעשות, ראוי וישר עד תומו. כל הערה, או לימוד והתבוננות, מעירים אותו למחשבות ולבחינה עצמית מחודשת, האם אני פועל כראוי, האם מה שעשיתי היה נכון.
כשמעמדו של אדם עולה, הרי הוא נתפס לגאווה ודוחה כל ביקורת על הנהגותיו, או על תפיסת עולמו, ואפילו אם מאירים לו את המציאות באלומת אור, ‘הנה תראה מה קורה', הוא מעדיף לעצום את עיניו ולאטום את אזניו. כך דרכן של מידות רעות.
מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, עומד על כך, כי דווקא כאן, בפתיחת חשבון ההוצאות והעבודה, ‘אלה פקודי המשכן, משכן העדות' מוצאת התורה כפי שמבאר רש"י, לרמז על חורבן שני בתי המקדש שנתמשכנו כביכול בתמורה עבור עוונותיהם של ישראל? ולכאורה קשה למה לא רמזה זאת התורה בפרשת תרומה למשל.
אין זה אלא ללמדנו כי הסיבה שבגינה נחרבו בתי המקדש, יכולה היתה להימנע ע"י המסר הנלמד מפרשת פקודי, ואם כן יש משנה חשיבות לעיון בעולה מפרשה זו, כי על ידי כך נוכל להביא את סיבת החורבן וכיצד לזרז את הגאולה השלמה.
בפרשת פקודי מראה משה רבינו לעם ישראל, כי אין זה ראוי לומר: אני משה רבינו לא צריך בחינה ובדיקה, מי שלא סומך עלי שיסתדר, אלא ההיפך הגמור! דווקא בגלל שאני משה רבינו, ואני יודע כי היצר אורב לכל אדם בכל עת. ולכן, כדי להגן על עצמי ועל סביבתי, שחלילה לא תחשוב כי הנהגתי לא היתה מדוקדקת ותלמד לנהוג כך בצורה שאינה מדוקדקת כדת וכהלכה – דווקא בגלל זה משה רבינו עורך חישוב מדוקדק, מה יצא ולאן יצא.
הוא גם לא אומר, ‘מלמעלה נראה שהכל היה בסדר, לא זכור לי שהתגלו בעיות או מעילות… על פניו אין כאן חוסר בולט, מספיק כך'. לא, משה רבינו מלמד שיש צורך לכל אדם אף אם הוא הגדול שבענקים, שלא לסמוך על עצמו, ובזה שהוא לא סומך על עצמו, אלא בוחן, ועורך חשבון מעשיו, בזה תלויה גדלותו, כי החשבון מצילו מן החטא.
חטאם של דורות החורבן מסביר רבי משה פיינשטיין, היה בכך שהם סמכו על עצמם יותר מידי. הם אמרו לעצמם, ‘אנחנו מספיק יראי שמים כדי להתחבר לאנשים לא ראויים, אנחנו מספיק שלמים באמונתנו כך שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשמוע דעות כפרניות, אין סיכוי שנושפע לרעה'.
ובזה, בכך שהרשו לעצמם לבטוח, הם הביאו עליהם את החורבן.
כמו שכותב מרנא החזון איש במילותיו המדודות בספרו ‘אמונה ובטחון', כי בעצם כל המידות הרעות יש להם שורש אחד ו"המדה הרעה היא ההזנחה את החיים על מהלכם הטבעי". ה'הכל בסדר', וה'יהיה בסדר'. זה כלל כל המידות הרעות!
מספר הרה"ג רבי אהרון גולדברג שליט"א נכדו ומקורבו של מרן הגרש"ז אויערבך זצוק"ל: לאחר הסתלקותו של סבא, מצאתי במגירתו האישית מכתב שנכתב על ידי בחור צעיר, ובו דברים כדורבנות, מילים חצופות ומשתלחות, משהו בסגנון של, ‘אז מה אם הרב היה עסוק, זו לא סיבה מספקת לא להתייחס אלי, הרב היה צריך לענות לי תשובה על השאלה ולא לדחות אותי בקש, גם לבחורים צעירים מגיע לקבל תשובה'.
הזדעזעתי למקרא המילים, ושיערתי בהיכרותי עם הסבא, כי הוא החזיק זאת קרוב אליו, כדי לחזור ולקרוא בזה, ולעורר לעצמו להתייחס יותר טוב ויפה לשואלים והפונים.
והנה נקלעתי פעם לאיזו מדינה רחוקה בה יש קיבוץ יהודים קטן, בא לקראתי אדם נכבד מתושבי המקום ושמח לראות אותי, "אתה נכדו של רבי שלמה זלמן אויערבך? אני חייב לספר לך על השקפתו הברורה של סבא שלך", וסיפורו השלים לי את התמונה, המדהימה, מהי ענווה אמיתית.
הוא סיפר כי יום אחד המתין לרבי שלמה זלמן, ופנה אייו בשאלה, מדוע אין קוראים לבני הישיבות לדאוג לקיים את כל המצוות הנדירות, לשם דוגמא את מצוות ‘לקט שכחה ופאה', הלא כל אדם מחויב בכל המצוות, ומצוות אלו אינן מצויות, אם כן למה לא מארגנים במסגרת הישיבות את האפשרות בצורה מרוכזת לקיים את כל המצוות. רבי שלמה זלמן לא נהנה לשמע ההצעה הניף את ידו בביטול ואמר לי: בחורי ישיבה עוסקים אך ורק בלימוד תורה, זה מה שמוטל עליהם.
אני התרעמתי על התשובה שהייתה בעיני התחמקות, ושלחתי לו מכתב בו התלוננתי על התשובה, [הוא כמובן לא פירט את הנוסחאות שאני ראיתי..], בתגובה קיבלתי מכתב אישי, בו הוא מתנצל על צורת תשובתו, והוא הסביר לי כי הוא מסכים שצורת התגובה שלו לא הייתה ראויה, וכי זו היתה מעידה עקב כך שהוא היה טרוד עם שואלים נוספים. הוא הוסיף וביקש את מחילתי על היחס הלא הגון כלפי, אבל הדגיש כי לגופו של עניין, הוא אינו חוזר בו מעצם התשובה, וזוהי באמת התשובה על השאלה. כי הוא סבור בתוקף, שאין מקום לבני ישיבה לעסוק אלא בלימוד התורה ועיונה.
משהתבהרה לי התמונה, משלים הנכד, התחזקה אצלי התחושה כי הבנתי לגבי המכתב הייתה נכונה, וכי סבא החזיק את המכתב המחוצף הזה במגירתו רק כדי לחזור ולהתחזק, שח"ו לא יהיה שאיזה בחור כלשהוא יחוש שהוא לא ענה לו תשובה, אלא דחה אותו בקש… זוהי ענווה אמיתית היפך הגאווה, ומכל הערה, אף חצופה ומקוממת, הוא לוקח לעצמו עוד תובנה ולקח.
בימים אלו, כאשר אנחנו עומדים ולומדים שוב את פרשת ‘גאה בעושרו' של המן הרשע, שבמקום לחשוב רגע לפני שהוא מוציא מפיו רעיונות, הוא רק אומר בליבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני, וכך גאוותו הובילה אותו אל העץ אשר הכין למרדכי היהודי אשר דיבר טוב על המלך.
זהו הזמן לעצור, לראות ‘אלו פקודי', אלה אפשרויות ניצלנו ואלה לא, האם אנחנו מפיקים מעצמנו את המירב, מכוחותינו, מהמתנות והכישורים שחוננו אותנו מן שמיא, או שאולי יש מקום לשיפור נוסף…