במאמר זה ננסה להתייחס לניהול הבית בזמנים המקודשים: שבתות וחגים. ניגע בנושא ההכנות, האווירה וכל המסתעף.
בית הוא לא מוסד שבו מגדלים ילדים שאין להם בית משלהם, תוך כדי סיפוק כל צרכיהם, עד שיגדלו ויקימו בתים לעצמם. בית זה מקום שבו מעצבים את הדורות הבאים. בית זה מקום שבו אנו מחנכים בפוטנציאל גם את הנכדים והנינים. איזה כוח עוצמתי ניתן לנו, ההורים! איזו השפעה על דורות דורות של צאצאים! לכן חשוב והכרחי שהילדים יצאו כשהם מצוידים במבנה ברור ומסודר, בשטנץ שאותו יוכלו להעביר ולהעתיק לדורות הבאים.
אנחנו אולי לא שמים לב עד כמה אנחנו מעתיקים את האווירה שספגנו בבית הורינו, אבל בכל צעד ושעל עומדת בזיכרוננו האווירה של שולחנות השבת, השמחה בפורים, ליל הסדר, ההכנות לשבועות, האווירה בימים הנוראים… על אף שכולנו חוגגים את אותם חגים, יש בכל בית אווירה ייחודית; האבא מעתיק את חוויות הילדות שלו, האמא מוסיפה ומעתיקה את חוויות הילדות שלה, וכל זה יוצר סגנון ייחודי של הבית. זה כולל את המאכלים והבישולים, את השירים והמנהגים – כל אלו יוצרים יחד מבנה כלשהו, שאותו אנחנו מעבירים לדורות הבאים.
אם משנים בבסיס, ושולחן השבת מאופיין בריבוי סגנונות, כשמדי תקופה אוכלים מאכלים בסגנון אחר ושרים שירים אחרים, אין לילדים משהו ברור להעתיק, וחבל.
ברור שתמיד יהיו שינוים, אבל חשוב מאוד לשמור על בסיס שבו לא נוגעים. חשוב שיהיו כמה שירים קבועים שאותם לא משנים, כדי שגם הנכדים ישירו אותם. כדאי מאוד שהם יזכרו מבית סבא בסיס של מאכלים, שכשטועמים מהם – נזכרים בסבתא.
יש הקפדות ומנהגים שאותם נשמור מכל משמר. זה עשוי אולי להיראות מנהג שולי ולא עקרוני, אולי אפילו משהו שאין לו בסיס הלכתי, אבל זה בעצם חלק מהצופן הגנטי של המשך הדורות.
מי שנולד לתוך זה, אינו מעריך זאת אולי, ולפעמים אפילו לא שם לב לכך, אבל אחינו גיבורי התהילה אשר עזבו עולם של הבל ובחרו בדרך ה', ציבור בעלי התשובה, מעידים שחלק מההתמודדות שלהם בדרך העולה הוא בנקודה זו, שאין להם אווירה מהבית שאותה הם יכולים להעתיק, והם צריכים ליצור יש מאין ממש.
להם מומלץ להיצמד לדמות ובית שמלווים אותם, לנשום ולחיות את האווירה, להתחבר ולהפנים. אלו שעשו כך, זכו והצליחו.
סוד הסופגניות ועוגת הגבינה
'אווירה' זה משהו עוצמתי, משהו שמדבר ללא מילים ונספג ברמות העמוקות ביותר שבתת המודע. לכן חשוב שהיא תהיה יציבה ועקבית. אנחנו רואים אנשים שעברו הרבה, ואפילו עזבו רח"ל הכול, אבל הגעגוע לאווירה המיוחדת בבית ההורים החזיר אותם לצור מחצבתם. הבית הוא המקום המשפיע ביותר! מושג או ערך שהיו מקודשים בבית, אם הוחדרו מתוך אווירה טובה ונעימות, הופנמו במקומות העמוקים ביותר במוח. זה סוג של הפנמה שאינו נשכח לעולם.
כולנו שמענו את הסיפור המפעים, איך גילה הרב מפוניבז' זצ"ל במנזר נוצרי תוך דקות ספורות, בין מאות ילדים, מי הם ילדים יהודים, ללא שום רישומים, רק על ידי שחזור אווירת קריאת שמע שעל המיטה מהבית.
היו אלו ילדים שהתנתקו מהוריהם בקטנותם ממש, הם לא זכרו שום מושגים יהודיים, אבל האווירה המיוחדת שבה אמא יהודייה קוראת קריאת שמע עם ילדיה – נחקקה במעמקי נפשם… כשרק הזכירו להם חוויה זו, נזעקו כולם וצעקו "אמא", "אמא"…
נקודה זו הייתה חשובה תמיד, ובמיוחד בדורנו, שבו נוצר מצב שבאותו רחוב חיים, זה לצד זה, חסידים וליטאים, ספרדים ואשכנזים. אנחנו נחשפים לסגנונות שונים; היום מוכרים זה לצד זה צ'ולנט וג'חנון, שומעים שירה חסידית לצד מזרחית, ולפעמים מתחילים הדברים לזלוג לתוך הבית פנימה. הכול על טהרת הקודש, אבל אלו שינויים במבנה האוטונומי של הבית, והם עלולים לגרום שהדורות הבאים לא ידעו בדיוק את מה לשמר כמסורת אבות.
עניין זה מקיף אותנו בכל שטחי החיים. אנחנו צריכים לגדל דור שידע להעתיק חתונה יהודית – מה שרים ואיך רוקדים, ולא ליצור סגנונות חדשים שלא שיערום אבותינו. יש אווירה של שמחת פורים ושל שמחת בית השואבה, ולא כל זמר או קלידן יחליטו בשבילנו מה יראו ויחוו ילדינו. עלינו להיצמד לעבר כדי להעמיד את העתיד, ואולי במיוחד ודווקא לסממנים הנראים חיצוניים לכאורה; להיצמד למעטפת כדי שהיא תשמור לנו את הכול.
לכן הקפידו כל כך שלכל חג יהיו מאכל מיוחד ושיר מיוחד, על אף שאין שום איסור לאכול סופגניות בשבועות ועוגות גבינה בפורים. בסך הכול מנהג, אבל תראו איזה כוח יש לו (וכבר כתב זאת רבנו מימון, אביו של הרמב"ם). על הייחודיות הזו חשוב לשמור, כי זה בעצם מה שמקשר ומחבר את האווירה החיצונית לפנימיות.
ממצרים נגאלנו בזכות שלא שינינו שם, לשון ולבוש. שם ולשון הם דברים שאין עליהם הגדרות הלכתיות מדויקות, כך גם בכל הנוגע ללבוש, אבל דווקא הם שמרו עלינו שלא ניטמע בין המצריים. הסממנים החיצוניים הללו הם המחברים עבר להווה. נשנה, נגוון, אבל לצד זה נקפיד על בסיס קבוע שאותו נשמר, שכן השבתות והחגים הם אבן בסיס להנחלת מורשת הדורות.
ברוגע ובשמחה – גם אצלנו
כשנעמוד על שורשם של דברים, נראה שהרבה תלוי בהכנה. ככל שההכנה לחג ולשבת חלקה ונעימה יותר, התוצאות טובות יותר. אומנם אינו דומה חג הפסח וההכנות לקראתו לחג השבועות, ואינה דומה הכנת שבת בימות הקיץ להכנת שבת חורפית, בכל אופן, נעלה נקודות כלליות:
התארגנות – בגמרא, מסכת גיטין, כתוב שקיים יצר הרע מיוחד הבא לעורר מריבות בערב שבת, אבל לא כתוב שם שאסור להתגבר עליו. כולנו יודעים שבחורף אנחנו מאורגנים בסביבות ארבע, על אף שבקיץ יש לנו שלוש שעות נוספות. הכול עניין של תכנון. בתכנון נכון, אפשר לאסוף את בני המשפחה, ולסכם שאת המתח שחייב להיות במחצית השעה שלפני הדלקת הנרות – מעבירים לשעה שתיים, שבה הכול חייב להיות מוכן… ילדים מתחברים מאוד לאתגר, נופתע עד כמה הם ישמחו לקחת חלק במשימה הזו. כך יהיה זמן לנוח, ונגיע לשבת נינוחים ושמחים.
אין דבר יפה יותר ומכבד יותר מכך ששבת המלכה או החג נכנסים לבית שלו ורגוע, ולא לתוך צעקות ומריבות. והדבר בפירוש אפשרי!
במחשבה תחילה – חשוב שנגדיר מראש, אפילו כבר ביום חמישי, את התפקידים ואת מהלך הסעודה. נסדר, נפשר, נחשוב על מוקדי חיכוך אפשריים: מקומות ישיבה, סדר באמירת דבר תורה, יחס שווה, תפקידים של הגשה והורדה מהשולחן ועוד. הילדים צריכים לדעת שבזמן סעודת השבת – אין ויכוחים.
בשובע וברוגע – טיפ חכם העוזר לאווירה רגועה: בדרך כלל חוזרים מהתפילה עייפים ורעבים. שמעתי הנהגה חכמה מאדם גדול שהנהיג בביתו, שעד אחרי הדגים – לא מדברים / מלשינים / מתווכחים על כלום. אנחנו חוזרים מהתפילה רעבים ועייפים, וכל דבר קטן מקפיץ ומעצבן. כשאוכלים כביצה חלה ומנת דגים, הכול מסתדר, שום דבר כבר לא מעצבן.
מותר לומר לילד – 'קודם תשמע קידוש, תאכל קצת, ואחרי הדגים נשמע מה מוישי עשה לך'…
נופתע לגלות, איך בכוחה של חתיכת החלה ומנת הדג הם חזרו להיות חברים…
לקבלת גישה לתכני חינוך שידורים חיים והרצאות של הרב פנחס ברייער הי"ו ניתן ללחוץ כאן