יעקב א. לוסטיגמן
הרב שמעון טיקוצקי, הוא אחד הסופרים המבטיחים והבולטים בשנים האחרונות. בגיל צעיר מאוד החל לפרסם את סיפוריו בקביעות בתוספת 'תורני' של עיתון 'המבשר', ומאז יצא שמו לתהילה כמחבר הספר 'ותמיד נספר', שראה אור לפני שנים אחדות, ונחטף מחנויות הספרים במהירות מסחררת.
לכבוד הגיליון של חג הפסח, פנינו לרב טיקוצקי, וביקשנו ללמוד מעט על אמונות הסיפור בחג שכל מהותו ועיקר תכליתו היא "למען תספר", וגם ביקשנו לקבל ממנו 'טיפ' אחד או שניים, אודות הדרך הטובה ביותר לספר לילדים את סיפור יציאת מצרים, באופן שיגרום להם להקשיב לו וליהנות ממנו, כדי שנוכל לקיים בהידור את מצוות החג.
"ה'שר שלום' מבעלזא זיע"א, שימש פעם בצעירותו כ'בעל קורא' בקריאת המגילה, בהיכלו של ה'חוזה מלובלין'…", פותח הרב טיקוצקי את השיחה עם 'לקראת שבת'. "לאחר שסיים לקרוא, נענה ה'חוזה' ואמר: 'את הסיפור הזה כבר שמעתי פעמים רבות, אבל כמו שהאברך הזה מספר אותו – אף פעם לא שמעתי!'…
"כמובן שדבריהם של קדושי עליון, יש בהם עומק בתוך עומק ומשמעות למעלה ממשמעות, אבל ברובד הפשוט של הדברים, זה נכון גם לגבי סיפור לשבת. ההגשה של הסיפור, ההדגשה הנכונה של המסרים העולים ממנו, יכולה לשנות את כל הסיפור!
"כי הרי מה תפקידי ככותב סיפורים? אני אמור לשעשע את הקוראים, ולספק להם בידור והנאה בסיפורי סרק חסרי תועלת? חלילה וחלילה! אני אמור להטיף להם מוסר? גם לא! אלא מה? אני אמור לספר להם סיפור באופן שיחדיר בי ובהם חשק עז ורצון להשתפר, להתעלות, להתקדם. זאת המטרה של הסיפור, ולכן, לצורה שבה אני מגיש את הסיפור יש חשיבות עצומה, וכל הטעמה והדגשה יכולה לשנות את הסיפור מן הקצה אל הקצה".
- אבל לפני שמטעימים ומדגישים את הסיפור כראוי, צריך למצוא אותו. איך באמת מוצאים סיפורים כאלו, שמצד אחד הם מספיק מעניינים, ומצד שני הם לא מוכרים?
"המקורות מאוד מגוונים. נתחיל מזה שאני צריך לספק כל שבוע סיפור, ולכן אני חייב אבל ממש חייב למצוא לפחות סיפור אחד טוב בכל שבוע.
"זאת משימה מאוד לא פשוטה, ואני כל השבוע מסתובב עם הלחץ הזה ש'יושב' עלי, פוקח עיניים ואוזניים ומנסה למצוא סיפור.
"איך אומרים חז"ל? 'אלמלי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו'. אני ממש רואה סייעתא דשמיא בכל פעם מחדש, כשסיפורים מתגלגלים אלי בדרכים מופלאות בכל פעם מחדש.
"אני מתקשר לגבאים ומקורבים של אדמו"רים מהדור האחרון, שנסתלקו לישיבה של מעלה, ומנסה לדלות מהם סיפורים. לפעמים אותו גבאי שכבר 'חקרתי' אותו פעמים רבות, פתאום שולף סיפור חדש מהזיכרון שלו, משהו שעד עכשיו הוא לא זכר, וזה מתאים בדיוק לחג המתקרב או לרוח התקופה.
"לפעמים זה משהו שקורה ב'מקרה' כשאני פותח סתם ספר, ובדיוק נופל על סיפור יוצא דופן שמוזכר כבדרך אגב, ושאני יכול לפתח אותו לכדי סיפור עם עלילה ומסר וכו'.
"מקרה כזה קרה לי לפני כמה שבועות, בעודי מחפש סיפור לעיתון של שבת 'זכור'. יצאתי עם בני משפחתי לקניות, במרכז קניות באחת השכונות החרדיות באזור מגוריי, 'במקרה' ביקש הילד הקטן בן השנתיים להגיע לאזור מסוים במרכז הקניות, שלא היינו אמורים להגיע אליו, בגלל מכונית משחק לילדים שעומדת שם ומופעלת תמורת כמה שקלים.
"בעוד הילד משחק הבחנתי בדוכן ספרים, מבלי לחשוב ניגשתי ופתחתי ספר כלשהו, כדי להעביר את מעט הזמן שנותר עד שהמכונה תסיים את פעולתה, והנה, משמים, נפתח לי בדיוק בסיפור מעניין שהמילה 'פורים' מככבת בו, קראתי את הסיפור בנשימה עצורה והתפעלתי ממנו, היה בו מסר מחזק מאוד לקראת ימי הפורים.
"סיפרתי אותו לבני משפחתי, והחלטתי בו במקום שאני כותב אותו בעיתון. כעבור כמה ימים קניתי את הספר, ופרסמתי את הסיפור בתוספת המקור כדרכי.
"כשהחזקתי את העיתון בידיי בשבת קודש, ובמיוחד לאחר שכבר קיבלתי תגובות של יהודים שמאוד התחזקו מהסיפור, לא יכולתי שלא לקרוא בקול נרגש: 'ריבונו של עולם! רק אתה יודע כמה דברים היו צריכים לקרות כדי שהסיפור הזה, ודווקא הוא, יתנוסס השבוע על דפי העיתון וייתן את החיזוק הנדרש לאנשים שצמאים לו'.
"אם 'במקרה' לא הייתי מגיע לאזור דוכן הספרים ההוא, ואם 'במקרה' הייתי פותח ספר אחר, ואם 'במקרה' הספר לא היה נפתח בדיוק בסיפור האקטואלי הזה – אז הסיפור המחזק הזה, שהוא בגדר 'דבר בעתו מה טוב', פשוט לא היה מגיע לאלפי הקוראים.
"חלק מהסיפורים אכן נלקחים מספרים אחרים, אבל כמובן שאני אגיש את הסיפור בצורה שונה, עם דגשים אחרים, כי כל אחד כותב בעצם מרגשי לבו וגם מנגעי לבו… ולא הרי רגשותיו של סופר זה כרגשותיו של סופר אחר.
"בדרך כלל הסיפורים הללו הם כאלו שמובאים בקצרה ובשפה יבשה למדי בהקדמה לספר חסידי זה או אחר, כאיזו אנקדוטה לתאר את גדולתו של מחבר הספר למשל וכדו'. עם קצת הוספה של רקע היסטורי, ובניית העלילה בצורה המותחת עם הסיום המפתיע, זה יכול להפוך לסיפור יוצא דופן ומיוחד במינו.
"מה שכן, אני תמיד מחפש מה המקור הראשון לסיפור, כי מהניסיון שלי כשסיפורים מתגלגלים ומועתקים מספר לספר ומאיש לאיש, העלילה משתבשת והמסר משתנה, ולפעמים הקשר לסיפור המקורי קלוש, אם בכלל קיים.
"סיבה נוספת שבגינה אני תמיד אחפש את המקור הקדום ביותר, לא רק בגלל המהימנות של פרטי הסיפור, היא האותנטיות. האווירה שמנשבת מהמילים מאוד חשובה, ומאוד משפיעה עלי כשאני כותב אותו מחדש בשפה העכשווית.
"לפני שאני מתחיל לכתוב סיפור אני נכנס לסמטאות, חווה את חיי העיירה, מדמיין את האנשים המהלכים בה, את התרנגולים המקפצים בחצרו של גיבור המעשה, את השכנה הקשישה שלו, שנגררת עם דלי מים ששאבה מהבור הסמוך, ואז אני כותב את הסיפור עם הניחוח והארומה המתאימה והמיוחדת כל כך".
- תן לנו 'טיפ', איך לספר את סיפור יציאת מצרים בצורה שתמשוך את לב הילדים. הרי הם כבר שמעו את הסיפור ומכירים אותו, איך אפשר לספר את אותו הסיפור שוב, בצורה מרתקת שהילדים באמת ירצו להקשיב?
"יש דרכים שונות להפוך את סיפור ההגדה למעניין ומוחשי יותר, אבל אני רוצה להציע דרך מאוד קלה לביצוע, למרות שהיא מצריכה קצת הכנה מראש:
"כל אב שרוצה לספר לילדיו את סיפור יציאת מצרים כראוי, יכול לבנות בתחילת אמירת ההגדה דמות של מישהו מבני ישראל, שהילדים יכירו אותה, את הדמות וגם יתחברו אליה.
"זה יכול להיות דמות של אבא במצרים, או דמות של ילד, ילדה, או בחור. כדאי לתת לו שם מקורי, 'יששכר בן זבדיאל' למשל, לצבוע אותו בדימויים משעשעים, ותיאורים שקרובים לליבם של הילדים, ממש איך הוא נראה, מה הוא לובש, כמה ילדים יש לו, ואז אחרי שכל הילדים התחברו לדמות- אפשר לצאת לדרך, כשלאורך ההגדה אתה, עורך הסדר, 'מלביש' עליו כל קטע, כל פסוק, מסביר מה בדיוק עבר על 'יששכר בן זבדיאל' שלנו.
"הנה נולד לו תינוק, מזל טוב! איזה תינוק חמוד! הוא ממש דומה לאבא, ויש לו את האף של אמא… הוא בוכה, איזה בכי דק ועדין. קצת השיער שמתחיל לצמוח לו בוהק בצבעו הכתום, ובברית מחליטים לקרוא לו 'אליצפן' וסבתא תופרת לו את החליפה הכי יפה במצרים.
"אבל אוי, מה קורה פה, שליחי המלך מגיעים, פורצים הביתה, ואחד מהם, מחמוד, הוא אכזר במיוחד. מחמוד תופס את התינוק החמוד, ולוקח אותו כדי להשליך אותו אל היאור!
"הילדים נכנסים לאווירה, הם מבינים את קושי השעבוד! כואב להם על המצב של בני ישראל, ואז כשמגיעות עשרת המכות, הם לא סתם שומעים, שלאיזה מצרי אחד היה דם באמבטיה! זה אותו מחמוד שלפני רגע זרק את אליצפן התינוק הג'ינג'י ליאור!
"מחמוד שותה דם ויורק בגועל, הוא מתעורר לקול קרקורי הצפרדעים, שמעירים אותו באמצע הלילה… מגיע לו! רשע שכמותו!
"וואי וואי הכינים לא נותנות לו מנוחה, ובערוב הוא מאבד חצי יד כי אריה רעב ניסה לטרוף אותו וגם הצליח באופן חלקי…
"כשמגיעה הגאולה, והיהודים יוצאים ממצרים ופוגשים את אליצפן החמוד שהושלך ליאור, אחרי שהוא כבר הפך לילד גדול, עכשיו הילדים שמחים על הגאולה! הם שמחים ש'יששכר בן זבדיאל' סוף סוף הצליח להשתחרר מהעול המעיק של שעבוד מצרים, ולמצוא את בנו אליצפן שאותו כמעט לא זכה להכיר… איזו שמחה! איזו התרגשות! עכשיו יש טעם אחר למצה ולמרור, עכשיו יש טון אחר באמירת ההגדה ובשירת הפיוטים.
"זה דורש קצת השקעה בתחילת הסדר, אבל זה גורם בהמשך לאמירת ההגדה לזרום בצורה חיה ואינטראקטיבית, כשכל אחד מהילדים מתכבד בתורו, לתאר כיצד מרגיש עכשיו יששכר שלנו, מה הוא אומר עכשיו, איך הוא מגיב לקושי הזה, איך הוא מסתדר עם המכה הזאת, איזה טכסיס הוא נוקט כדי לשאול כלי כסף וזהב משכניו.
"אגב, כדאי לתאר גם את מחמוד אם הוא גבוה או נמוך, יש לו צלקת בסנטר וחסרה לו שן. כשהוא שותה מים בתחילת מכת דם, פתאום נוזל לו דם על הצלקת… וכשהכינים משגעות אותו הוא חורק שיניים בכעס גדול, וכשהאבא מדגים את חריקת השיניים, הוא לא שוכח להזכיר כבדרך אגב, את השן החסרה…
"ככל שנצבע את הדמויות בצבעים יותר מציאותיים, וככל שהתיאורים הללו ישתלבו באופן טבעי בתוך העלילה, כך הילדים יתחברו יותר לסיפור וירגישו שהם חווים אותו בפועל. לתינוק אליצפן יש כפות ידיים שמנמנות, ולאבא שלו, יישכר בן זבדיאל יש עיניים שקועות ויוקדות, הקול שלו קצת צרוד והוא תמיד אומר: 'חסדי ה', חסדי ה'…'. כשנותנים לדמות צורה וסגנון, הילד וגם המבוגר יתחבר אליה יותר, ויחווה את הסיפור בצורה קרובה יותר.
"אבל כמו בכל סיפור טוב, צריך לדעת את הגבולות, לא למתוח יותר מדי את העלילה, לא לשעמם, ומאידך לא לקצר במקום שכדאי להאריך, בעצם כל אחד מאתנו נדרש קצת להיות 'סופר' בליל הסדר.
"ואחרי שאמרנו את כל זה, חשוב להדגיש את המובן מאליו: ה'טיפ' החזק והמרומם ביותר, הוא שהאב, עורך הסדר בכבודו ובעצמו, יתחבר באמת לסיפור ההגדה, שיידע שלא מדובר ב'סיפור יבש' שחוזר על עצמו כל שנה, ומה לעשות, מוכרחים לומר אותו כאמצעי להגיע ל'שולחן עורך', אלא בסיפור עוצמתי בעל סגולות רוחניות וגשמיות, שחבל לפספס אותן.
"מו"ר כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א, חזר פעם בהתפעלות על דבריו של ה'שפת אמת' מגור זי"ע, שכותב את הדברים הבאים: "אך הקדוש ברוך הוא וברוך שמו הקדים לנו גלות מצרים וגאלנו משם, להיות הסיפור ביציאת מצרים במקום הייסורים, כדכתיב 'ולמען תספר כו' וידעתם כי אני ה", פירוש, כמו שצריך להיות גלות קודם שזוכין לידיעת ה', שהוא התורה, אכן על ידי הסיפור ביציאת מצרים זוכין לתורה בלא יסורין בפועל ממש", עד כאן לשונו.
"וסיים הרבי מלעלוב שליט"א שכתוב כאן דבר נורא: 'כשיהודי מספר את סיפור יציאת מצרים הוא חוסך מעצמו ייסורים!', פשוטו כמשמעו.
"וממילא, לענייננו, כשהאב עצמו 'דולק' באמירת ההגדה, הוא חי ובוער כשהוא מספר את סיפור היציאה ממצרים, כשהוא מבין שיש כאן משהו שהוא באמת גבוה יותר מסיפור גרידא, אזי הוא לא זקוק לאף טיפים חיצוניים. הילדים שרואים את אביהם מתלהב וחי את הסיפור, קורא כל פסוק בקול רם, ומרשה לעצמו גם לפלוט מפעם לפעם זעקה נלהבת, הריהם נסחפים אחריו ומתעלים יחד אתו בלילה הגדול והקדוש הזה.
"ה' יעזור, שנזכה כולנו לספר את סיפור יציאת מצרים כראוי, ולכל סגולותיו ברוחניות ובגשמיות!".
המשך השיחה המרתקת עם הרב טיקוצקי הי"ו, יתפרסם בס"ד בעלון 'לקראת שבת' שיצא לאור ביום ה', ד' דחוהמ"מ סוכות, לקראת יו"ט שביעי של פסח.
