אחד מתלמידיו הרבים של הגאון הגדול רבי משולם דוד סולוביצ'יק זצוק"ל – הרה"ג רבי י.ל.ר. שליט"א, משתף אותנו בסיפור אישי שמהווה הבזק קטן מהאור הגדול שהקרין רבו על הבריות.
"לפני הסיפור אקדים כך: זכיתי ללמוד אצלו במשך כמה וכמה שנים, וידוע שבגישתו החינוכית בלטה יותר ה'שמאל דוחה' מאשר ה'ימין מקרבת' (שהם שני ערכי החינוך היסודיים הנזכרים בחז"ל, סוטה מז:). אמנם, ברוח היום אני יכול להעיד שזו הייתה רק "מסיכה" אותה חבש על פניו, לתועלת חינוך התלמידים. אבל מתחת ל'מסיכה' פעם לב רחום וחנון!
"ברצוני לספר על הזדמנות אחת, בה הבחנתי שה'מסיכה' נשמטה מעל פניו:
"התחתנתי בירושלים בחודש אדר תשנ"ב, ב'מושב אורה, ורבי דוד סידר לי את הקידושין [חתונה במושב אורה הייתה מאוד מועדפת על ה'חוצניקים', שכן במושב לא תקף מנהג-ירושלים שלא להביא תזמורת לחתונות].
"כפי שאתם יודעים, אחד ה'חלומות" של כל חתן זה איך ראש הישיבה בדיוק ירקוד איתו בחתונה… למשך כמה זמן… ובאיזה קצב… אני, שהרגשתי תלמיד-קרוב לראש הישיבה, ממש חיכיתי לרגע המרומם הזה!
"וכשהגיע הרגע הזה, התחילו הריקודים, ניגש אלי ראש הישיבה ו… במקום לפצוח בריקוד אמר לי: 'דִי פוּס טוּט וֵויי!' – 'הרגל כואבת!' הבנתי מיד שהוא מתכוון להסביר לי שאין באפשרותו לרקוד!
"התאכזבתי מאוד. כל-כך חיכיתי לרגע המאושר הזה ובדיוק בחתונה שלי הרגל צריכה לכאוב?!
"הוא הבחין באכזבה, ותיכף נפלה מעל פניו ה'מסיכה': 'איך בין דיר משמח?' – 'אני משמח אותך?' – שאל בטון מפייס ובעדינות מופלגת. הייתי בהלם מהשאלה, ולא מצאתי את המילים הנכונות מה לענות. אבל הוא לא אפשר לי להתלבט, מיד תפס אותי והתחיל לרקוד בצורה שלא ראיתי אותו רוקד אף פעם!!!
"כמובן מאליו שהוא לא נותר לבד. כל המוזמנים התחילו לקפוץ מרוב התרגשות נוכח ריקודו הבלתי רגיל, והוא באמת קיים מצוות משמח חתן – בצורה המושלמת ביותר!
"למחרת בערב הוא שוב הגיע לשבע ברכות! לאחר שהתיישב לידי, ושתה 'לחיים', שוב הרכין את ראשו לעברי ושאל: 'איך בין דיר משמח?' – 'אני משמח אותך?' 'אַז נִישְט – וֶועל אִיך יֶעצְט טָאנְצְען פאר דִיר!' – 'באם לאו – אני ארקוד עכשיו לפניך!'
"המסר לכל החיים, שלקחתי לעצמי מההתרחשות הזו – הוא: גם אנחנו, כהורים וכמחנכים חייבים לזכור, שגם אם יש מצב שצריכים להתנהג עם הילדים או התלמידים במידת הדין, יש לזכור שזה יהי' רק כ'מסיכה', אבל מתחת-למסיכה תמיד-תמיד ישכון שם האב והמחנך הרחום והאוהב!
"ולוואי ויהי' הסיפור הזה לעילוי נשמתו הטהורה".
(גיליון 'איש לרעהו')