"בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה, יא)
בכל שבוע הננו קוראים את פרשת השבוע, כדי שנתעורר, נלמד ונסיק מסקנות לחיינו מתוך מה שנאמר בתורה הקדושה.
מהכתוב: "בקנאו את קנאתי בתוכם", לומד ה'אור החיים' הקדוש על שלוש הנהגות טובות שהיו לו לפנחס, שראוי לכל אדם ללמוד אותן וליישמן בפועל:
הראשונה שבהן היא – מסירות הנפש שהיתה לו. אדם לא יכול לקיים מצוות רק כש'בא לו', או רק כשנח לו. אם קל לו לקום בבוקר לתפילה – מה טוב, ואם לא – לא נורא… אם מסתדר לו להתפנות מעיסוקיו ולהשתתף בשיעור תורה – מצוין, ואם לא – לא נורא, יהיה בפעם אחרת…
זה לא עובד בצורה כזאת. צריך מסירות נפש לקיום התורה והמצוות! יהיה מה שיהיה, בכל עת, לאזור עוז ותעצומות לקיים תורה ומצוות.
את הנקודה הזאת למדנו מתוך מה שהתורה כתבה "בקנאו", בלשון יחיד, לאמר: פנחס אזר עוז בעצמו, לבדו, לקנא את קנאת ה'.
ההנהגה השניה שלמדנו מפנחס היא, לעשות את מעשינו לשם שמים. לפעמים אדם רואה מישהו מדבר בבית הכנסת, באמצע התפילה. הוא ניגש להעיר לו, אבל הסיבה להערה היא משום שיש לו אתו איזשהו חשבון… או שהוא רוצה להראות לכולם עד כמה הוא צדיק ועד כמה מפריעה לו שיחת חולין האמצע התפילה…
תוכחה שכזאת אינה לשם שמים!
את הנקודה הזאת למדנו מתוך מה שהתורה כתבה "את קנאתי". פנחס קנא אך ורק מתוך כבוד להשם יתברך, ולא מתוך כל כוונה אחרת.
בהקשר לכך סיפר ה'בן איש חי' זצ"ל, מעשה שארע בבגדד.
יהודי עני, מטופל בילדים, היה יושב ולומד בבית המדרש. בשעת לילה, כשסיים ללמוד ויצא מבית המדרש, שמע קולות המולה. מה קרה? קבוצה גדולה של יהודים יושבים ומשחקים קלפים…
הדבר בער בעצמותיו. הוא ניגש אליהם והחל להוכיחם: "אינכם מתביישים? כיצד מעיזים אתם לבזבז זמן יקר על שטויות והבלים? מדוע אינכם מנצלים את הזמן ללמוד דף גמרא, שילווה אתכם לנצח נצחים?"
דבריו היוצאים מן הלב, נכנסו לליבם. האיש צודק! והחלו מיד לבקש את סליחתו… "חטאנו, עווינו פשענו…".
"לא ממני אתם צריכים לבקש סליחה", אמר. "תבקשו סליחה מהשי"ת, גרמתם צער גדול לשכינה הקדושה. קשה לה לראות בני אדם המכלים את זמנם לריק".
כיון שכך לקחו את כל הכסף שאיתו שיחקו ונתנו לאיש, אמרו לו: "אנחנו מכירים את עניותך הגדולה. הא לך את הכסף במתנה, ויהא הכסף הזה כפרה לפני השי"ת על מה שהכעסנו אותו".
בתחילה הוא סרב לקחת, אולם משהפצירו בו שוב ושוב, וביקשו ממנו שתמורתו יתפלל עליהם שהקב"ה יקבל את תשובתם באהבה וברצון- נאות לקחתו.
הם אמנם חזרו בתשובה, אך זו לא החזיקה זמן רב מידי… הם היו "מכורים" למשחק, כדרכם של כל משחקי הקוביה, המתמכרים למשחקי המזל, וכעבור תקופה שבו לסורם, ושוב לשחק כבראשונה.
והנה חודש ניסן ממשמש ובא. חג הפסח קרב ועמו הוצאות מרובות. היהודי העני חשב לעצמו: מהיכן אשיג את הכסף הנחוץ לי להוצאות החג? ולפתע הגה רעיון: היות והם חזרו לשחק, אלך שוב להוכיח אותם, אחזיר אותם בעזרת ה' בתשובה, והם יתנו לי שוב את כספם…
אמר ועשה.
משרק החל בדברי תוכחתו, נטלו הללו מקלות בידיהם, והחלו להכות בו עד זוב דם…
כשהוא מוכה וחבול החל מדדה לביתו, ובמשך שבועיים לא יכול היה לזוז מהמיטה…
כשסוף סוף הצליח לקום, והוא צולע על ירכו, ניגש לרבי יוסף חיים ושאל אותו: "מה נשתנה בין הפעם הראשונה לבין הפעם השניה? מדוע בפעם הראשונה כשהוכחתי אותם, הם נתנו לי כסף, ואילו בפעם השניה, כשהוכחתי אותם באותה תוכחה, הם נתנו לי מכות?"
נענה ואמר לו: "בפעם הראשונה הוכחת אותם לשם שמים. צער השכינה הוא זה שבער בעצמותך. בפעם השניה הוכחת אותם לשם כסף. רק דברים היוצאים מתוך הלב באמת – נכנסים אל הלב".
הדבר השלישי שלומדים מפנחס הוא – קידוש השם ברבים. אדם יכול לעשות מעשה לשם שמים אך לעשות אותו בצנעה, בסתר מבלי שאף אחד ידע ממנו. אולם מי שעושה את המעשה בגלוי, בפומבי, ברבים – יש בכך גם קידוש השם.
את הנקודה הזאת למדנו מתוך מה שהתורה כתבה, שפנחס עשה את מעשהו "בתוכם", בתוך קהל ועדה".
החשיבות הגדולה שיש בקידוש שם שמים ברבים היא, משום שלדאבוננו נעשות הרבה עברות בפרהסיא, ואין פוצה פה. עוברים עליהם לסדר היום. לכן, כתשובת המשקל, יש צורך שגם את המצוות נקיים בפרהסיא, לעין כל.
עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס
"הנני נותן לו" (כה, יב)
בזמן רבי פנחס הורוויץ זצ"ל, בעל ה'הפלאה', שהיה רבה של העיר פרנקפורט שבגרמניה, ארע המעשה הבא:
תקנון העיר קבע, כי את המשכורת הגבוהה ביותר מבין כל אלו המקבלים משכורת מקופת הקהילה, יקבל הרב.
לימים חיפשו חזן לעיר. הם מצאו מועמד עם קול משובח, ששימש כחזן בבית הכנסת בברלין. הם הבטיחו לו משכרות מכובדת, והוא נאות לשמש חזן בעירם. אלפים היו באים לשמוע את תפילותיו בימים הנוראים ובמועדים.
החזן קנה לעצמו שם ותהילה, ומידי תקופה היה מבקש העלאה במשכורתו, והגבאים נאלצו, בלית ברירה, להעלות לו את שכרו, עד שמשכרותו הגיעה לסך של עשרה אחוז פחות ממשכורות של הרב.
שנה אחת, לפני הימים הנוראים ביקש החזן העלאה נוספת בשכרו, כמו זו שמקבל הרב, ומשלא נענה, פתח בשביתה.
מאז ומעולם זו היתה השיטה: "סנקציות", ודווקא ב"עונה הבוערת"…
המורים שובתים לקראת סוף החופש הגדול… המצילים שובתים לקראת פתיחת עונת הרחצה… את מחירי החלב מעלים לפני חג השבועות… גם החזן פתח בסנקציות לפני הימים הנוראים…
אמרו לו: "נלך ביחד אל הרב, ואת אשר יורה לנו- נעשה".
והוא הסכים.
הרב, רבי פנחס הורוויץ, שמע את טענות שני הצדדים, ואמר בתמיהה, בדרך בדיחותא: "עושה מעשה זימרי- החזן מזמר בקולו, ומבקש שכר כפנחס- כמוני ששמי פנחס"…
החזן הביא את הרמז, ומאז לא ביקש העלאה נוספת.
***
"והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יג)
רבי שלמה קלוגר זצ"ל, היה גאון אדיר, חיבר מאות חיבורים בכל חלקי התורה הקדושה.
בזמנו, באירופה היה הרס רוחני גדול, המשכילים נשאו ראש. היו מהם ליצנים, שהיו בקיאים בתורה שבעל פה, ויחד עם זאת נלחמים בדת. רבים מהם היו מתבוללים, נשואים לנשים גויות.
היה משכיל אחד שנשא גויה, ולימים נולדה לו ממנה בת. כמובן, הבת הזאת נחשבת גויה גמורה, שהרי היא מיוחסת אחרי האמא. אבל החצוף הזה, לא די שנשא גויה, אלא בא ביום השבת לבית הכנסת, ותכנן לעלות לתורה ולקרוא לבתו שם: "ויקרא שמה בישמעאל…", ואחר התפילה לערוך "קידושא רבה" לרגל הולדת הבת.
בין המתפללים בבית הכנסת היה תלמיד חכם אחד, שוחט הקהילה, שלא היה יכול לסבול את חילול ה' הנורא הזה. הרי מי שחי עם גויה – דינו כמי שהמיר את דתו. אסור לו לבוא בקהל ואינו יכול להצטרף למניין, עד שיפרוש ממנה או עד שיגייר אותה. המשכיל הזה חי עם גויה, נולדה לו ממנה בת, וכעת הוא עוד מעז לבוא לבית הכנסת לעשות קידוש?! קם ומחה נגדו ועשה רעש גדול… כמה אנשים הצטרפו אליו, ובסופו של דבר הצליחו לגרשו מבית הכנסת.
האיש המשכיל הזה הרעיש עולמות על מה שעשו לו, ובצר לו פנה בתלונה לרבי שלמה קלוגר זצ"ל. אתם מבינים? הרשע הזה ביקש מהרב מחסה, שיבוא לטובתו. ומה היתה טענתו? שהללו שגירשוהו מבית הכנסת גורמים במעשיהם מחלוקת…
שמע רבי שלמה קלוגר, ושלח איגרת לאותו שוחט שביזה וגרש את המשכיל הזה (האיגרת הזו הודפסה בספרו), וכך כתב לו:
"דע לך, שאם אני הייתי במחזה הזה שאתה נוכחת, הייתי מנשק את העפר שתחת כפות רגליך, ומי ייתן ויהיה חלקי עמך לעולם הבא, כיון שזכית לעשות כמעשה פנחס. הייתי כפנחס בן אלעזר שבא למחות למען ישמעו וייראו. כי אם יראו כולם שאחד כזה נושא גויה, ועוד בא לבית הכנסת לעשות קידוש, ואין פוצה פה ומצפצף, ילמדו גם הם לעשות כן".
עוד כתב לו הרב באיגרת: "על מעשה זה מובטח לך שכר נצחי. ומניין אני יודע זאת? מפנחס בן אלעזר, שאמר לו הקב"ה: 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם', נתן לו הקב"ה שלום לעולם".
"ובני קורח לא מתו" (כו, יא)
על דרך צחות ניתן לומר: "ובני קורח לא מתו"- מחלוקתו של קורח לא מתה, תמיד רבים בני אדם זה עם זה…
לקראת כל חג ומועד דורשים הדרשנים בענייני דיומא, ומלבנים דיני חמץ ומצה שלושים יום קודם הפסח, ודנים בהלכות סוכה וארבעת המינים בעתם ובזמנם. גם דרשות על פרשת השבוע צריכות, כמובן, להתאים לזמן ולתקופה. בחודש תשרי דורשים הדרשנים בפרשיות חומש בראשית, אך אם יבואו לדרוש בפרשת לך לך בעיצומו של קיץ, יתמהו עליהם השומעים, על אף שדברי תורה הם, וראוי לשמעם בכל עת וזמן.
יוצאת מן הכלל היא פרשת קורח, אשר עליה נאמר "פרשה זו יפה נדרשת", שהרי תמיד ניתן וראוי לדרשו בפרשה זו, ולחזק את הציבור מפני המחלוקת.
מחלוקות יש תמיד, בין 'ציבורים' שונים, בין אדם לחברו ולשכנו, ואך בין בני הבית, בנושאים שונים ומגוונים, כגון:
על כמה מעלות יש להפעיל את המזגן- עשרים או עשרים ואחת וחצי?
מתי ראוי שיידלק החשמל בשבת, בחמש (כך טוען ר' פלוני), או בשש (כדרישתה התקיפה של רעייתו)?
לאיזו מסעדה יצאו עובדי המשרד ביום הגיבוש, חלבית או בשרית? בהכשר הזה או בהכשר ההוא? שנים מהעובדים כועסים מאוד, שלושה אחרים פגועים עד עומק נפשם, ואחד מוחה בתוקף שכל הרעיון אינו ראוי כלל, וברוח זו הולך ומתגבש הגיבוש…
כל זה עוד לפני שהזכרנו את מחלוקות הענק, על תקציבים והקצאות למוסדות, ועל מחלוקות שעניינן עקרונות- אמיתיים או מדומים- ופרינציפים.
סיפור מספרים על שני אנשים, שהתארחו באיזשהו בית הארחה זנוח. באמצע הלילה, בעת שהתהפכו השניים על מזרניהם הדקים, נתגלע ביניהם ויכוח מר- זה אומר קר לי, חייבים לסגור את החלון, וזה אומר חם לי, חייבים לפתוח. התחפרו איש איש בטענתו, והחליפו גידופים ועלבונות, אם כי עייפים היו מלצאת ממטותיהם, ולבסוף נרדמו מבלי ליישב את הוויכוח. לאחר שהאיר היום, קמו משנתם רגוזים וממורמרים, ובאותה שעה התברר להם שבחלון לא היתה כלל שימשה… הכל פסיכולוגי, כמו במריבות ובוויכוחים רבים.
עוד סיפור מסופר, על דרשן אחד – לא ממש למדן מופלג – שהיתה לו דרשה יפה ומפולפלת על פרשת קורח. ומה עשה אותו דרשן, כאשר קראו בתורה פרשת שלח לך או חוקת, לך לך או שמות?
היה אותו דרשן עולה לדרוש, ומתחיל לומר בלהט: "בפרשת השבוע שלנו יש לקחים גדולים וחשובים מאין כמותם, הסכיתו ושמעו…" ואז היה מכניס ידו לכיס הימני של חליפתו, אחר כך פשפש בעומק כיסו השמאלי, עבר לכיס החולצה, ולאחר מכן לכיסי המכנסיים. קהל השומעים תלה בו מבטי תמיהה, מה הוא מחפש?
"אוי", הוא אמר לבסוף, "הקופסא של הטבק! אני זקוק לקמצוץ טבק כדי לחזק נפשי וליישב דעתי, לפני שאעמיק בדרשה הנפלאה שלפנינו".
הוא חיפש ופשפש עוד זמן מה, ואחר כך הפטיר: "אהה, להיכן נעלמה קופסת הטבק ההיא? כמו קורח בשעתו, נבלעה הקופסא באדמה, ואיננה! אוה, מאחר וכבר הזכרתי את קורח, נזכרתי בפרוש נפלא על מחלוקתו ועל עדתו…"
אם אין דרשה בנושאים אקטואליים, ואין פירוש שאפשר לקשרו לתקופת השנה ולפרשה, או לחילופין ל'חתן שלנו', תמיד אפשר להביא את קורח, הוא מסתדר יפה עם כל הפרשיות…
(מתוך הספר 'דורש ציון')