היה זה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשכוחות הרשע של גרמניה הנאצית העלו בדם ואש את יבשת אירופה, מנסים לכלות כל שם ושארית לעם היהודי. לקראת סוף שנת ה'תש"א, פלשו הגרמנים לשטחי ברית – המועצות, וכבשו את ליטא. הגויים הליטאים ששנאתם ליהודים הייתה עצומה גרמה לכך שהם הלשינו על היהודים וכך נרצחו ונטבחו מאות יהודים בטלז, שהייתה עיר מחוז בצפון מערב ליטא, והיתר רוכזו בתוך גטו צפוף ומחניק.
בין מאות היהודים שהצטופפו בגטו, הייתה נערה שנשאה את שם המשפחה בקרמן. כשהחליטו הגרמנים להעלות באש את הגטו על יושביו, ולחסל את היהודים ששכנו בו, הצליחה להימלט ברגע האחרון מן הגטו הבוער. כבת 16 בלבד הייתה, כשנמלטה מטלז, וחיפשה מקום בכפרים הסמוכים. מהר מאוד גילתה, כי הכפריים המקומיים שונאים יהודים ומסרבים לארחה, מה עוד שהשלטון הגרמני אסר זאת בכל תוקף ואיים בעונש מוות… למרות זאת, הצליחה להתגלגל מבית לבית, מזדהה כפליטה ליטאית אומללה, המבקשת מזון ומחסה. היא לא גילתה, כי היא יהודייה ונאלצה להתחכם, כדי שלא לעבור על איסורי תורה בשהותה בין הנוכרים. כך במשך שלוש שנים.
כשהייתה בת 19 , הגיעה לכפר קטן, והתקבלה בבית משפחה נוכרית, שחפצה להשתמש בשירותיה, בתמורה לאירוח ביתי ותנאי חיים נוחים, להם לא זכתה שנים ארוכות. בני המשפחה היו מודעים לסכנת אירוחה, שכן נודע להם, כי היא יהודייה, ולכן החביאו אותה בשעות היום בארונות הבית , ובחורים ברצפת הבית שכוסו בשטיחים, ורק בלילה, הורדו הווילונות ונאטמו התריסים, ואז יצאה לשרת את המשפחה…
אחת המשימות שהוטלו עליה מדי ערב, הייתה לתפור ולסרוג, לפי הספק קבוע. תיקון בגדי בני הבית שנקרעו, סריגת סוודרים מחממים, יצירת מעילים טובים ומגנים מהחורף הקר וכו. מדי ערב הייתה עובדת על תיקוני התפירה והסריגה, וזוכה באירוח נאות ונוח, במיטב התנאים האפשריים… אך על דבר אחד לא הסכימה לוותר: על הזכות לנוח ביום השבת, תוך שמירת שבת מלאה ללא פשרות. כיוון שעיקר שעות עבודתה היו בלילה, הצליחה ליזום תחבולה גאונית: ביום חמישי בלילה, הייתה תופרת וסורגת את מלוא ההספק גם עבור ליל שבת. בשעת בוקר הציגה את ההספק הכפול מליל שישי, כך שלא נודעה התחבולה… זה לא היה קל, הרי היא בת 19 בלבד, עזובה וגלמודה , בעיצומה של מלחמה. ובכל זאת, היא אינה יכולה לוותר על שמירת שבת גם בסביבה נוכרית לחלוטין…
יום שבת אחד בשעת הבוקר. הנערה מתחבאת תחת אחד השטיחים כמדי יום, ואז נזכרה בעלת הבית, כי עליה לצאת לשוק אך מעילה נקרע, ואין לה מעיל אחר. בלית ברירה הגיפה את התריסים באמצע היום, הרימה את השטיח מתחתיו הוחבאה הנערה, וביקשה ממנה לצאת. " הנה המעיל שלי", לחשה, "אני חייבת לצאת, והשרוול נקרע. אני יודעת שזה מסוכן להוציא אותך ביום, אבל אין לי ברירה. הזדרזי לתפור את השרוול". הנערה בתגובה אמרה: " אני מתנצלת, אינני יכולה. אני נורא עייפה, אולי אעשה זאת בערב?". "אני חייבת לצאת. תתפרי עכשיו!", דרשה בעלת הבית. הנערה לא נכנעה. "אני לא יכולה, כואבת לי היד מאמש. אולי תיקחי מעיל אחר? אני אתפור בערב, מבטיחה!"- " חבל על הוויכוח! כל רגע שאת בחוץ, מסכן את חיי שתינו". והנערה גמגמה: "אני יהודייה, אסור לי לעבוד בשבת. עד עתה הייתי עובדת כפול ביום חמישי בלילה, כדי להספיק את ההספק של ליל שבת. אסור לי לעבוד בשבת!".
"שבת?", שאגה בעלת הבית בכעס. "תתפרי או שאני זורקת אותך מהבית, כאן ועכשיו!". הנערה סירבה, ובעלת הבית זרקה את הנערה האומללה, כשהיא חסרת כל, בודדה בעולמה , ורק כדי לזכות לשמור את השבת. היא צעדה בשבילים שמסביב לכפר. שם ראתה שדה חיטה, ובו התחבאה, כשהיא מפזמת שירי שבת. לפתע, שמעה מישהי קוראת בשמה. הקול הלך והתקרב, ואז חזר והתרחק. להפתעתה לא היה גבול, הייתה זו בעלת הבית, שהתרוצצה בשבילים, מחפשת אחריה.
מיד כשראתה אותה, התנפלה עליה בחיבוק חם, ואמרה: "אין לך מושג מה קרה. דקות ספורות אחרי שעזבת נשמעו בדלת דפיקות חזקות. כשפתחתי, פרצו פנימה נאצים מלווים בכלבי גישוש. הם הביטו בי בבוז ואמרו: 'וכי חשבת, שלא נדע שאת מחביאה יהודים? היכן הם? נמצא אותם ונירה בהם, וגם אתך נתחשבן'. מישהו הלשין עלי. אבל הייתי רגועה. הם הפכו את הבית וגם דקרו את השטיחים בסכינים ארוכות ומחודדות, כדי שאם תהיי מתחתיהם – תצעקי מכאבים וימצאו אותך. אחרי דקות ארוכות, שלא מצאו דבר, עזבו את הבית ". "נותרתי המומה, מול בית הפוך, ואינני מעכלת את הנס, שקרה לי. לו היית נכנעת לדרישותיי ומוותרת על השבת שלך, היית נרצחת בידיהם האכזריות, וגם אני לא הייתי נשארת בחיים! איזה כוחות נפלאים יש לכם היהודים, שבדיוק ברגע הנכון יש לכם משהו, שמגן עליכם!", סיימה המארחת בהתפעלות…
הנערה רק עתה הבינה, כי העמידה על שמירת השבת, הותירה את נפשה לשלל. בהתרגשות קראה ואמרה: 'יום השבת הוא מתנה, הוא השמירה הטובה ביותר. אף אני לא ידעתי כמה גדול כוחה לשמור, להגן ולהציל"… לא בכדי אותיות "בראשית" הן "ירא-שבת"
(מסילות בלבבם // ליקוטי שמואל)