"איש אשר רוח בו" (כז יח)
מבין כל מעלותיו המיוחדות של רבינו, בלטה באופן מיוחד מידת הענווה. הוא נהג עם כל אחד ואחד כשווה בין שווים, וכאשר דיברו איתו – הצניע את כל גדלותו העצומה ונתן לשני הרגשה נעימה. הגה"צ רבי שלמה ברעוודא, דיבר פעם עם אחד מתלמידי הישיבה על דרגתו העצומה של רבינו, ואמר לתלמיד: "אתם נכנסים לשאול שאלה ולהתייעץ, ומיד כאשר נתקלים במאור פניו והחיוך הרחב שלו – שוכחים במי מדובר! כשאני מדבר איתו, עוד לפני שהוא מתחיל עם החיוך שלו, אני מזכיר לעצמי במי מדובר!"…
בשיחותיו היה רבינו מזכיר את הבקשה שמבקשים בסוף תפילת שמונה עשרה: "ונפשי כעפר לכל תהיה. פתח לבי בתורתך". והיה מבאר: ראשית לכל אנו מבקשים להיות בדרגה מופלגת של ענווה־"כעפר לכל תהיה", ורק לאחר מכן מבקשים על "פתח לבי בתורתך". כי ככל שיהיה האדם מופלג בענווה, יפתח לבו יותר וראוי יהיה לספוג תורה, וממילא להיות תלמיד חכם.
חדרו של רבינו בישיבה – שני פתחים היו לו, פתח אחד לאולם הכניסה של הישיבה והשני לבית המדרש. במשך שנים, מפעם לפעם עבר הציבור לבית המדרש דרך החדר, עד שנעשה הדבר להרגל, כל זאת מתוך ענוותנותו המרובה שלא רק שלא מחה ולא נעל את הדלת, אלא הסכים לכך.
ענין זה כאב מאד למשגיח הגה"צ רבי זיידל, והיה מעורר על כך בוועדים איך יתכן לעשות קפנדריה דרך חדרו של הראש ישיבה, היכן יראת הכבוד? הוא כשלעצמו היה סבור, ובעצמו נזהר, שלא לעבור שם גם בשעות שרבינו לא שהה בחדרו. אפילו בערוב ימיו, כאשר לקחוהו בכסא גלגלים והדבר יכול היה להקל עליו, סרב בתוקף. ארע פעם שאחד ממלוויו לקחו בלי משים דרך שם, וכאשר שם לב כבר היה הדבר מאוחר. רבי זיידל אמר לאותו בחור שמעולם לא עבר בדרך זו, ועכשיו נכשל בזה. הוא ביקש לחזור לחדרו של רבינו, שכן ברצונו לבקש את מחילתו. רבינו שמע וחייך ואמר בפליאה: "היכן כתוב שאסור לעבור כאן?"…
פרשה סוערת
פרשה סוערת מאוד הובאה להכרעתו של רבינו, שני הצדדים בפרשה זו היו נכבדים, ורבינו החליט שעליו להתערב ולפעול למען האמת והשלום, למרות אי הנעימות שהיתה כרוכה בכך. חלק ממשפחת הצד שרבינו פסק לחובתו, לא השלימו עם הפסק, ובצעד של ייאוש החליטו לבוא לבית רבינו ולהקים צעקות. כמה אנשים הגיעו, מהם שצעקו וביזו את רבינו מאוד. הוא מצידו שתק ולא הגיב מאומה. גם את מקורביו שלא יכלו לסבול את השפלת כבוד התורה, וביקשו ממנו לתת להם להגיב, היסה והזהיר בתוקף לשתוק.
במהלך אותה פרשיה סוערת, הגיע לביתו ת"ח חשוב שכיהן כראש בי"ד בחוץ לארץ, והתווכח איתו ובתוך הדברים ציטט את אחד השו"תים החשובים שם, שלטענתו נידונת אותה סוגיא בדיוק, ומוכרע ההיפך מפסק דינו של רבינו. הלה טען בתוקף, ולאחר מכן החל לזעוק תוך כדי שהוא מצטט שוב ושוב את לשון התשובה ורבינו שותק. אחד מתלמידי רבינו, ת"ח חשוב אף הוא, שנכח במקום ושמע את הדברים, השיב לאותו רב ששם זה עניין אחר לגמרי, ממש לא ממין הטענה אך רבינו שתק.
לאחר שהלה הלך, פתחו כל הנוכחים את אותו שו"ת, וראו שאכן הדברים הוצאו מהקשרם לגמרי והנושא אינו דומה לנידון, לא מיניה ולא מקצתיה. שאלו את רבינו למה שתק ולא ענה את התשובה המתבקשת שאין זה נוגע לענין, האם לא הכיר את הנאמר באותו שו"ת? ענה רבינו: "ידעתי גם ידעתי, רק לא עניתי, כי ראיתי שאין עם מי לדבר, ומה בצע שאשחית מילותי".
אגב אורחא, חתן רבינו הג"ר חיים דב אלטוסקי זצ"ל, היה מספר שבמהלך אותה פרשיה, הגיע תלמיד חכם חשוב וחריף, שהיה שליח של אותה משפחה לביתו של רבינו, והחל לדון על הפסק במטרה להתווכח. רבינו בענוותנותו הסכים לדון איתו והחל מסביר לו את צדדיו בנידון, הוא החל מתווכח והחל אומר שלא זה הפשט ולא זה הפשט, רבינו הראה לו בכל דבר שגדולי הפוסקים לדורותיהם, למדו כפי שהוא פסק. מהר מאד, עוד בטרם פרש רבינו את כל היריעה בשלימותה, יצא הלה מביתו בפה פעור. הוא לא יכול היה להתמודד עם גדולתו ובקיאותו בכל חדרי התורה. אגב, באותו נידון אותו תלמיד חכם דן בזה מבחינה הלכתית, עם הגאון רבי ישראל גרוסמן ראש ישיבת פינסק קרלין. בתוך הדברים אמר איזה דבר ביקורת על רבינו, זעק רבי ישראל: "האם אתה יודע שאתה מנסה להתמודד עם החפץ חיים של דורנו?"…
*
במהלך השנים, ארע כמה וכמה פעמים בדיני התורה שהתנהלו אצל רבינו, שבעלי הדין שהפסידו התקשו להשלים עם ההכרעה והתחצפו. באחד המקרים שאל אחד מבני הבית, האם להוציאו, ענה רבינו: "לי זה לא מפריע כלום". הלה התפלא, אמר לו רבינו: "לא תמיד היה כך, בתחילה היה זה קשה בגדר 'מי יעלה' וב"ה זה היום בגדר 'מי יקום'".
כך היה פעם, כשרבינו קיבל שני בעלי דין לבוררות, בביתו של אחיינו הגאון רבי מאיר שיינברג, בעת שהותו בארה"ב, גם שם המפסיד צעק בקולי קולות. שאלו רבי מאיר, האם לנסות להראות לו את דלת הכניסה. ענה רבינו: "מרגע שהדין הוכרע, איני שומע אפילו".
דובר שלום
דרכו של עולם, שישנן מידות טובות ומעלות, שקשה לראות מציאות שישכנו יחדיו באדם אחד זה לצד זה. קשה להאמין ששייכת מציאות של אדם שקדן נפלא, שניתן לומר עליו שאינו הולך ד' אמות בלי תורה, ויחד עם זה יקדיש מזמנו זמנים מיוחדים לשבת להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו בסבלנות מופלאה. לשמוע צדדים וצדי צדדים ופרטי פרטים מייגעים, ולפעמים קטנוניים, ולהצליח להשכין שלום ואחוה.
אצל רבינו שכנו יחד כל המעלות והמידות, כמו יהלומים ואבני חן יוקרתיות ששכנו זו לצד זו בכתרו המופלא. כל מי שהכיר את ניצול הזמן שלו לשקיעות מוחלטת בלימוד, בלי ויתור על רגעים קלים, שפשף את עיניו לראותו מקדיש מזמנו להדבק בדרכיו יתברך ולהשכין שלום.
כך היה משנות אברכותו הצעירות. בנותיו תחי' מספרות, שלמרות שהיה מגיע מאוחר מאד לבית, וזמן שהותו בו היה קצר מאד, ובתוך זמן זה עזר לרבנית באופן מופלא ומופלג, השקיע רבות בהשכנת שלום, עד כדי כך שהיה חדר בבית שהיה נקרא בפיהן בעודן ילדות קטנות "שלום בית שטיבל" – יהודים היו ממתינים כשישוב לביתו שישכין ביניהם שלום, והוא עשה זאת בסייעתא דשמיא והצלחה עצומים.
כך היה עד זקנה ושיבה, כשהתפרסם בעולם כמרביץ תורה לעדרים, שר התורה ומפוסקי הדור, היה יושב בתוך זמני קבלת הקהל בשעות אחר הצהרים, ומשכין שלום. שומע לפעמים טענות קטנות, זה אמר דבר קטנוני כזה, הלה פעל או לא כך וכך, דלי דלות של וויכוחים עקרים ופרטי פרטים מייגעים, ולמרות שברי היה לכל רואיו שהיה שקוע גם בזמנים אלו בבחינה מסויימת בלימוד, בה בשניה שהסתיים הדיון – שב ישר לתלמודו ממש. וסיפר אחד מבני הבית, שפעם לאחר זמן ארוך של שמיעת שני הצדדים ששררה ביניהם יריבות קשה, והצליח להשכין ביניהם שלום ואהבה, אמר לו אז רבינו מצפונות בו – "ראיתי שהם יצאו משיחתנו רגועים ושמחים, האם לא היה כדאי?!".
מי שיצא לו פעם להקשיב, מבין הצעקות הרמות והוויכוחים בין המתדיינים, השתומם לראות איך רבינו עושה הכל בחכמה נפלאה, לרומם ולחזק, היה יורד לרמתם ומקרב נימא לנימא וחבל לחבל, ובסייעתא דשמיא וכח התורה שלו הצליח שיהיו דבריו נשמעים במקום שלא האמינו ששייך שיצליח.
יוצא מגדרו
בין הבאים היו שנזקקו לחיזוק ועידוד, ורבינו היה יוצא מגדרו אליהם. סיפר אחד ששמעו פעם מרגיע זוג שבאו, והאשה דברה על כך שהיא בעצבות ודכדוך כתוצאה מדברים שעברו עליה בחיים. רבינו אמר לה בפשטות: "האם את סבורה שאין לי לפעמים סיבה להיות עצוב?". הוא שיתף אותה בעולמו הפרטי: היה זה יום גשום מאד, והוא הוסיף ואמר לה, שהרבנית לא בריאה, וישנן כמה בעיות ו"הייתי כל הבוקר בישיבה ועבדתי קשה, אמרתי שיעורים וכד', אחר כך באתי והיה גשום, קר וסוער, ושאלתי עצמי, מה ארוויח אם אהיה עצוב?"… הוא נתן לה להרגיש שהוא גם נמצא במצב שצריך חיזוק ומתחזק.
לפעמים מילים בודדות שהוציא מפיו ודברי חיזוק קטנים, פטרו בעיות גדולות שנמשכו שנים ארוכות, איחדו וקרבו לבבות והצילו משפחות וקהילות מבעיות קשות. הוא הכיר בכוחות הנפש של בני האדם, וידע מה לומר, ולפעמים היה מתעניין לאורך זמן, לחזק ולהחזיק את השלום ולסתום פרצות שיכולות להביא למחלוקת.
יום אחד התקשרה אשה לטלפון, ושאלה את רבינו איזה ספר חיזוק שתלמד. כשהתעניין במה צריכה חיזוק, סיפרה שבעלה שקדן גדול, והיא עובדת קשה מאד בבית, והיא שמחה אמנם לעשות זאת עבור תורת בעלה, אבל שאלתה בפיה איזה ספר מוסר טוב יש לחיזוק בענין זה. רבינו אמר לה שתאמר לבעלה שהוא קורא לו. כשבא אמר לו: "איני חושב שאשתך צריכה ספר חיזוק, היא צריכה עזרה, העזרה בבית אינה סתירה לשקידה! בכל יום שישי תקדיש זמן להקל עליה את עבודות הבית!"…
אוהב שלום
אחת מהתכונות המיוחדות, שהמיסו גם בעלי דין קשים באופיים, היה כשראו עד כמה הוא אוהב שלום ועד כמה המחלוקת מאוסה אצלו. סיפר אחד שהיה לו ויכוח עם מישהו על מקום ישיבה בבית מדרש, שהיו טענות ביניהם של חזקות וירושות וכד'. הוא סיפר שדיבר על כך עם רבינו והוא התחנן אליו: "אבקש מכבודו חסד, תוותר!". "הוא לא נכנס בכלל לפרטי הויכוח ואמר לי: "יתכן מאד שאתה צודק, אך התחנן שלא אלחם. הדבר היה בנפשי, עם כל ערימת הטענות והדמיונות הלש"ש שהיצר מכניס, אך כשראיתי שזה בנפשו ויתרתי".
יהודי אחד סיפר שהגיעו הוא ואחיו לפשרה, וכששמע פרטי המחלוקת והשלכותיה – פרץ בבכי מרוב צערו למשמע הפרטים, והתחנן אליהם למצוא נוסחה ולהסתדר. היתה לו משנה סדורה איך לעשות שלום ולמנוע מחלוקות, ובפקחות נפלאה הצליח להשקיט ולצמצם מחלוקות במידה רבה. פעם התקיים אצלו דין תורה בימי ערב חג הסוכות, ובעל הדין רצה פסק ולא פשרה, שאלו רבינו: "קנית אתרוג כבר?" הלה השיב בחיוב. "כמה שילמת עליו? "והלה נקט בסכום. "אה, אתה מחבב מצוות, נפלא! אביא לך עוד מצוה נשגבה, להשקיע בה מכספך, המצוה הגדולה של ויתור למען השלום"… כאשר זכה להשכין שלום, ראו איזו שמחה עצומה היתה לו מכך.
כשראה שבעל הדין צועק על חברו ומבזהו, היה מסמן בצנעה לזה שכנגדו שישתוק ויעביר על מידותיו ולא ישיב. ומרגלא בפיו שמי שמוותר תמיד יצליח יותר, וככל שהוויתור גדול יותר – בסופו של דבר ירוויח יותר, וכמו שרואים אצל רחל אמנו שרק בזכות הויתור על יעקב אבינו, שהבינה שצריכה למסור הסימנים לאחותה, זכתה בסופו של דבר לבנים שנאמר (בראשית ל כב) "ויזכר אלקים את רחל" פרש"י – זכר לה שמסרה סימניה לאחותה, ורק בזכות זה זכתה לבנים.
בנוסף רק בזכות זה ניצלו מהגלות כמבואר במדרש איכה (בהקדמה פתיחתא כד) שבשעת החורבן באו האבות ומשה רבינו, וכל אחד מהם טען והזכיר את זכותו לפני הקב"ה, ולא נתקבלה טענתם עד שקפצה רחל אמנו ופרטה את ענין נישואי אחותה ליעקב, ואיך שריחמה על אחותה שלא תצא לחרפה ומסרה לה את הסימנים. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. ולדברי הגר"א עיקר שריית השכינה בגלות בקברי צדיקים הוא בקבר רחל. הא לנו הכח האדיר של וויתור.
מה היה החפץ חיים מייעץ לך?
הוא עצמו ברח כמו מאש מכל מחלוקת. פעמים רבות כששאלוהו בעניינים שונים – הריח שהדבר קשור למחלוקת ונמנע מלענות. לפעמים כשנשאל שאלות כאלו היה אומר: "תחשוב מה החפץ חיים זצ"ל היה מייעץ לך, לו שאלת אותו שאלה כזו, ברור שהיה מייעץ לך לברוח, לאו דווקא מחמת צדקות – להנאתך ולטובתך".
אחת הנקודות שבלטו מאד בהנהגתו, היתה ההקפדה על מידת האמת. ראו זאת בעיקר כששמעו את המשא ומתן התמידי שהיה לו עם עצמו, מה האמת וממה נובעת כל פעולה שלא יהיה בה שמץ שקר.
ארע פעם שהגיע למעונו תלמיד חביב מחו"ל, שהיה גם מתורמי הישיבה, והחל לדבר איתו ב'לימוד' בענייני חושן משפט. רבינו הבין שהוא נמצא בעיצומו של דין תורה, ויש חשש שיאמר בשמו דברים, לכן אמר לו שאינו יכול להזדקק לזה עכשיו, וביקש מאחד מתלמידי החכמים בישיבה שידברו על זה.
אחד מגדולי ישראל כתב ספר תורה לעצמו, והתקשר מרכבו שעמד מתחת לבית, שהוא עולה עם ספר התורה כדי שרבינו יכתוב אות בספר. הבחור שהיה אז בבית פינה את השולחן מכל הספרים, אך לקח גמרא שעמדה בקרבת מקום ופתחה לפניו, כאילו רבינו לומד בה. למרבה הפלא, למרות שרבינו אכן לא ביטל מלימודו סגר את הגמרא ואמר לו: "הלא לא למדתי עכשיו בגמרא זו, ולהעמידה כאילו עכשיו למדתי בה הוא בעיני שקר", לכן סגרה.
בשיעור כללי אחד שאל שאלה אחת, ואמר את שם הספר שם ראה את השאלה, בהמשך הזכיר עוד שאלה והזכיר," גם שאלה זו ראיתי שם", שלא יחשבו שזה שאלה שלו.
על הזהירות מנגיעה המסוכנת הנובעת מ'פרומע נגיעה': אחד הלך איתו וסיפר לרבינו שיש כאן מודעה לא צנועה ושאל האם לקורעה. רבינו הגיב: "אני מבין את כאבך, מאידך לפני שאתה קורע צריך אתה לחשוב היטב, ולבדוק עצמך האם זה נובע מקנאות אמיתית שאם לא זה גזל".
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')