שמעתי ממו"ר הגה"צ רבי משה שניידער זצ"ל, שכאשר היה הקדוש ה'חפץ חיים' זצ"ל מדבר על עומק הדין לעתיד לבוא, היה רגיל לסיים ולומר: "אבל אנחנו עדיין חיים בעולם הזה, ושערי תשובה ורחמים פתוחים לפנינו, ויכולים אנו לנצל הזמן לשוב בתשובה".
והיה מוסיף עוד ואומר, שעצם הדבר שאנו יודעים שיש לנו פתח מילוט לשוב בתשובה, זה לכשעצמו מחייב אותנו לשוב בתשובה, וכמו שכתב רבינו יונה בתחילת שערי תשובה, שאם האדם מתאחר ואינו שב בתשובה כשהדרך פתוחה לפניו לשוב לה', זה עצמו תביעה גדולה עליו.
היאך יוכלו בתקופה קצרה כזאת לקבל על עצמו להשתנות לגמרי?
והנה רבים שואלים היאך יוכלו בתקופה קצרה כזאת לקבל על עצמם להשתנות לגמרי, ולשפר את כל המעשים כולם, והלא "לב יודע מרת נפשו" כמה צריך לשנות מעשיו בכל תחום משטחי החיים, ועבודת התשובה הרי צריכה להיות באמת ובתמים, דדובר שקרים לא יכון לנגד עיניו.
ונראה שתשובת הדבר מפורש בלשון הפסוק דכתיב (ישעיה נה, ו-ז): "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב, יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישב אל ה' וירחמהו" וגו', והנה מדוקדק היטב בלשון הפסוק, שעיקר העבודה הוא לעזוב את 'דרך הרשע' וכדכתיב "יעזוב רשע דרכו".
והרי מבואר, דאע"פ שאינו יכול לתקן מיד את כל מעשיו, מ"מ כיון שעוזב את "דרכו", וסולל לעצמו דרך חדשה בדרך הטוב והישר, מתוך קבלת עול מלכות שמים, בזה גופא נחשב כחוזר בתשובה על כל מעשיו, כיון שהתחרט על מעשיו הרעים, וסלל דרך חדשה שבאמצעותה יוכל לתקן את כל מעשיו במשך השנה.
וזהו לימוד לדרך עבודת התשובה בעשי"ת, דעיקר התשובה איננה רק על מעשה מסוים, אלא התשובה צריכה להיות על עצם ה'דרך', וכפי מה שמוסיף להתחזק בימים אלו בעקירת דרכו, ולהתייצב על דרך טוב, כן זוכה לסייעתא דשמיא בכל ימות השנה, ויתן ה' שנזכה להשכיל לנצל היטב את סגולת הימים הללו, להתייצב על דרך טובה. ואמנם דווקא מפני שסגולת הימים הללו מרובה, מסובב היצה"ר הרבה מניעות וטרדות בימים אלו, אבל נתבונן ונראה כמה עושר טמון בימים אלו אם מתנהגים בהם כראוי, ולכן נשא לבבנו לאבינו שבשמים, שיזכנו לשוב בתשובה שלמה לפניו, ונרבה בימים אלו בתשובה ובתורה ובתפילה, ונתפייס פני מלכו של עולם, ונשוב אל ה' וירחמנו וניחתם לשנה טובה ומתוקה ולשנת גאולה וישועה אכי"ר.
תשובה מתוך שמחה
הנה יש טועים לחשוב, שבעל תשובה צריך להיות בעצבות וביגון ואנחה תמיד על חטאיו, אבל זוהי טעות גדולה, שבדרך זו עלול לירד מטה מטה, עד שייצא מדעתו ומעולמו רח"ל, והמתבונן יראה שמה שכתבו הקדמונים, שהבעל תשובה צריך להיות במרירות לב על חטאיו, אין בזה שום סתירה לשמחה, אלא אדרבה, היגון על העבר צריך להיות מעורב בשמחה, שעכשיו הגיע לאמת וזכה לחיי נצח.
ויש לבאר העניין על פי משל ,לאחד שמרד במלך ונתחייב מיתה, אבל המלך ראה שמתחרט על מעשיו ולכן חנן אותו, וממילא הוא מעכשיו מסור יותר מכל אחד למלך, ולכן גם המלך אוהבו יותר מאדם אחר, וכך גם הבעל תשובה – חי תמיד בשמחה, שעכשיו זוכה להכיר האמת ולשוב לאלוקינו ית"ש, ומרוב אהבתו לקב"ה הרי הוא מתאונן על גודל הפגם שפגם בשעתו, אך היגון אינו מביאו לייאוש אלא להשתוקקות לקדוש ברוך הוא, ועי"ז הוא מוסיף עוד ועוד במצוות ובמעשים טובים מתוך שמחה, שהלא גם הבעל תשובה חייב לקיים המצוות בשמחה ככל איש מישראל, ודבר זה הוא יסוד ועיקר גדול בתשובה.
וביום כיפור גופא מצאנו שאע"פ שאומרים בו עשרה וידויים, מ"מ אין לך יום של שמחה כמותו, שהרי בו ניתנו לוחות שניות, ובגמ' איתא דלא היו ימים טובים לישראל יותר מיום כיפור וחמשה עשר באב, וע"כ שמצוות התשובה קאי יחד עם מצוות שמחה, דאדרבה, דוקא מתוך השמחה על קבלת התורה, הוא משתוקק לקיים רצונו ית"ש ולהוסיף עוד בעבודת ה', ומתוך כך הוא מתמלא ביגון על העבר.
וב'תפארת ישראל' (יכין מסכת תענית פרק ד) כתב לפרש הטעם שנהגו ישראל לשיר את ה'אשמנו' ביום כיפור, כדי לרמז שראוי לשורר ולשמוח בעת הוידוי, מתוך ביטחון בקב"ה שבוודאי יהפוך את העוונות לזכויות. וזהו לימוד לכל אחד בשעת הוידוי, שלא ירגיש ח"ו שום עצבות, אלא ישבר את ליבו על מה שלא זכה עד עכשיו להתקרב להשי"ת, ומתוך כך יתמלא בהשתוקקות להתקרב לאבינו שבשמים, וכל אמירת הוידוי צריך להיות מתוך דביקות והשתוקקות על שעומדים אנו לפני אבינו שבשמים, המבקש ומצפה איך נוכל לשוב אליו ולזכות במשפט, ובטוחים אנו שבאמת נזכה להתקרב אליו.
לשכוח מהעבר
שמעתי על הרה"ק בעל חידושי הרי"ם זי"ע, שבדברי התעוררות שהיה מדבר באלול ועשי"ת, היה אומר, שבימים אלו צריך לשכוח לגמרי מהעבר, ולחשוב כאילו כולנו תינוקות שנולדו, ולקבל על עצמינו כעת לעבוד את השי"ת כראוי עכ"פ לזמן קצר, ועל ידי זה זוכים ללב טהור ולהתחדש לגמרי וכדאיתא במדרש (ויקר"ר ל, ג): "מכאן שהקב"ה מקבל השבים, ועם נברא יהלל י-ה, שהקב"ה בורא אותן בריה חדשה".
וכעין זה פירשו בעלי המוסר מה שאמרו חז"ל (מד"ר בראשית כא, ו) "אין ועתה אלא תשובה, שנאמר (דברים י) ועתה ישראל מה ה' אלקיך וגו'", ע"כ, ופירשו בעלי המוסר שעיקר התשובה תלויה בהרגשת "ועתה", והיינו שצריך הבעל תשובה להחזיק עצמו כאילו עכשיו נברא, ואין לו שום שייכות עם העבר, שהימים הראשונים כלא היו, והרי הוא מתחיל התחלה חדשה לגמרי, ומעכשיו יש לו לדון רק על ההווה, שבכל יום ויום דורש ממנו הקב"ה מחדש "כי אם ליראה".
חובת הזהירות בימים אלו בכל נדנוד חטא
כתב השו"ע (או"ח סי' תר"ג, ויסודו מהירושלמי שהובא בטור שם) "אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר".
וכבר תמהו המפרשים מה טעם יש בזה, להפסיק מאכילת פת עכו"ם לעשרה ימים בלבד, והלא כיון שאין בדעתו להפסיק לעולם א"כ לא חשיב בגדר תשובה, ומה תועלת ועניין יש בזה?
אכן ביאור הדבר דאי"ז מצד תשובה, אלא זהו עניין אחר, שכאשר המלך מגיע לובשים בגדים מיוחדים לכבודו ונוהגים בהתרוממות, ולכן בעשי"ת, כשמלך מלכי המלכים הקב"ה מגיע אלינו ומשרה שכינתו בעולם וכדכתיב (ישעיהו נה, ו) "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב", צריך להתרומם ולהיזהר במשפטיו מתוך דקדוק הלכה, ואם אינו נוהג כן, הרי זה זלזול במלך שאינו מכבד את הופעתו.
ויש להתבונן מזה מהו גודל החיוב להיזהר בעשי"ת מכל סרך חטא, שהרי פת עכו"ם אינו אסור מדינא אלא רק חומרא (עי' שו"ע יו"ד סי' קיב ס"ב ובש"ך שם סק"ט), ואעפ"כ צריך להיזהר מזה בעשי"ת, וא"כ כ"ש שכל התנהגות האדם בימים אלו, צריכה להיות בזהירות גדולה שלא לבטל רגע אחד, ולהיזהר בכל הליכותיו שיהיו עפ"י דקדוק הלכה ובלא שום סרך עוון או חטא.
ורבינו יונה בשערי תשובה (שער השני אות יד) כתב, שבעשרת ימי תשובה ראוי לנהוג כחוה"מ שאין מתעסקים בשום עסק זולת דבר האבד, ותמה שם איך בני אדם מסוגלים להתעסק במסחר ובשאר ענייניהם הגשמיים, בשעה שהם עומדים לפני משפט, והוסיף וז"ל: "וראוי לכל ירא אלקים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו נחתים, ולקבוע ביום ובלילה עתים להתבודד בחדריו, ולחפש דרכיו ולחקור, לקדם אשמורות, תחנה, והעת עת רצון והתפילה נשמעת בה, כענין שנאמר (ישעיה מט, ח): 'בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך'", ע"כ.
חיזוק במעשים בעשי"ת
וראוי לדעת שהנהגת האדם בעשרת ימי תשובה היא כעין 'מבחן', אם הקבלות שקיבל על עצמו בראש השנה היו רק מהשפה ולחוץ, או עם החלטה מעשית לשנות דרכיו, שכן אם עומד בקבלותיו והחלטתו, ומשפר דרכו במעשה ולא רק בהבטחות, הרי הוא מוכיח בזה שקיבל כן על עצמו באמת ובתמים, אבל אם גם בעשי"ת אינו משתנה לטובה, הרי מראה לקב"ה שאינו עומד להשתנות למעשה, והוא מוכיח בזה רעה על צורת התנהגותו שבכל השנה הבאה, ה"י.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'ביאורים והנהגות' על המועדים)