"כי זאת היא השמחה האמתית, שיהיה לבו של אדם עלז על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו, שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי" (מסילת ישרים פרק יט).
האדמו"ר מרחמיסטריווקא זצ"ל, כאשר היה מעורר על ענין שמחה של מצווה, נוהג היה לספר מה ששמע מיהודי פשוט, שלא היה ת"ח במיוחד, שסיפר כי במשך שנתיים היה בסביבת הפרטיזנים שנלחמו בגרמנים ימ"ש, ושהה אז בבור, שבו לא היה לו מאומה, אפילו תפילין.
אולם מדי יום בגשתו לתפילה היה מתיישב בדעתו בפשטות ובתמימות, ומהרהר לפני ברכת 'שלא עשני גוי' – שאילו היה נשיא ארה"ב מגיע לבור זה ומציע לו להתחלף – שהוא, הנשיא, ייכנס אל הבור וירעב ללחם ואילו הוא, היהודי, יעלה על כס הנשיאות בארה"ב – הרי לא היה מסכים לו בעד כל הון שבעולם!
ואז היה אומר לעצמו: רבונו של עולם, אשכב כאן בבור ואמות ברעב, ובלבד שאשאר יהודי – 'ברוך אתה שלא עשני גוי'… כך אמר מדי יום ביומו, בשעה שלא היה להם לחם לאכול ורעבו שם עד מוות.
(יתד נאמן ראה תשס"ד)