מה כבר לא נכתב על חובת ה'ונשמרתם', על החובה להקפיד על ההנחיות, על השתדלות. לסיפור דלהלן שהתרחש ממש בימים האחרונים התוודעתי מכלי ראשון ומקרבה ראשונה, אירוע שגרם ועדיין גורם עוגמת ומפח נפש לאנשים כה רבים, ויתכן שאולי ניתן היה למנוע אותו עם קצת יותר תשומת לב, באמצעות דבר כל־כך פשוט, להקפיד על מסכה.
משפחה חרדית ממרכז הארץ התכוננה בהתרגשות לקראת נשואי בתם הבוגרת לאחר תקופת המתנה לא־קטנה. כמה תפילות, כמה בקשות, כמה דמעות. וב"ה הנה הגיע הרגע הגדול. ההכנות הגיעו לשיא. כולם סופרים את הדקות ואת הרגעים. בעוד כארבעה ימים יובילו את בתם הראשונה תחת החופה. חצי שנה הם מתכוננים ליום הגדול הזה, הם היו מאושרים כשהתירו לערוך חתונות של 250 איש.
ואז בשיחת טלפון אחד הכל התנפץ. את הדקות הללו הם לא ישכחו לעולם. המחותן התקשר, הוא בקושי יכול היה לדבר. בקול סדוק הודיע כי הוא נדבק בנגיף. בני משפחה נוספים סובלים מתסמינים, החתן שכבר חזר הביתה מהישיבה לקראת החתונה, גם הוא חייב בבידוד, מה שאומר ש… הוא לא היה מסוגל להמשיך, וניתק.
את מה שהיה שם בבית, נחסוך מהקוראים, נותיר זאת לדמיונו של כל אחד. מה שלא נחסוך הוא את מה שהתברר אחר כך.
היה זה אחד מחבריו לעבודה של המחותן, שכמו אחרים לא שמר על ההנחיות, וגרם להדבקה של כמה מחבריו. עתה הוא לא ידע את נפשו ולא מצא מה לומר ואיך להתנצל. כעבור יומיים גם הוא התקשר למשפחת הכלה כדי לנסות ולהסביר, לבקש אולי סליחה, אך הוא לא היה מסוגל לעמוד בבכי שנשמע מהקו השני, וניתק.
כיהודים מאמינים בני מאמינים יודעים אנו שהכל בהשגחה פרטית ו"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". לכל דבר יש את הרגע ואת הזמן הקבוע לו מששת ימי בראשית. אך ללא ספק, איש מעמנו אינו רוצה להיות בכלל 'מגלגלין חובה על ידי חייב', ולקחת על מצפונו נהרות של דמעות, צער ועגמת נפש, שיכולים היו להימנע אילו היה מקפיד על הדבר המינימלי הזה.
זהו סיפור אמיתי, שהתרחש בימים האחרונים. מאחר ואנו מתקרבים לימי בין המצרים (אם ח"ו לא נזכה עד אז לגאולה) הרי שהחתונה ככל הנראה תאלץ להידחות עד אחרי ט' באב. בינתיים אנו שומעים על עוד ועוד מקרים דומים שהיה אפשר למנוע עם קצת מחשבה והקפדה על ההוראות.
אז בואו נמנע יחד את המקרה הבא, חלילה.
(א' למל, המבשר)