מעשה:
בוקרו של יום חמישי, כ״ה אב תשל״ג.
הבוקר הזה, בבנק השבדי בשטוקהולם, היה בוקר רגיל ככל הבקרים. בנקאים ביצעו פעולות חשבונאיות ולקוחות באו ויצאו. השלווה השגרתית נשברה באחת על ידי שני חמושים שפרצו אל הסניף והשתלטו עליו באיומי נשק. השוד האלים הפך בתוך שעות לסאגה אזורית רועשת, כאשר זוג השודדים הציג את דרישותיו תחת איום על חייהם של ארבעה בני ערובה מעובדי הבנק.
עד מהרה כותר האזור בצוותות חילוץ מיחידות המשטרה המובחרות ובאנשי תקשורת. משא-ומתן מתיש החל מתנהל בין החוטפים לאנשי המשטרה. הפרשייה נמשכה כחמש וחצי יממות, במהלכם הוחזקו פי הערובה בכספת הבנק שגודלה מטרים ספורים – כשהם שוהים יחד עם חוטפיהם תחת איומי הוצאה להורג. בשלב מסוים הם אף נכבלו ונקשרו לכספות.
אך לדרמה העיקרית גרמו דווקא בני הערובה ולא החוטפים: לגודל התימהון, הם התגלו כמשתפי-פעולה נלהבים עם חוטפיהם! שיתוף הפעולה היה רציני ומוחלט כל-כך, שכמעט ולא אפשר את חילוצם. בני הערובה התנגדו נחרצות לחילוץ וראו בכוחות המשטרה אויבים, ובשודדים אנשים חיוביים.
ולא. הם לא היו בוגדים.
בסופו של דבר – בתום מבצע מורכב ומסוכן – חולצו בני הערובה והועברו לבית-חולים. ליתר דיוק: לבית-חולים פסיכיאטרי.
"תסמונת שטוקהולם" ־ היה השם שניתן לתופעה הנפשית המוזרה שהם ייצגו: בתסמונת זו לוקים אנשים שנמצאים בשבי, במהלכה הם מפתחים הזדהות ורגשות חיוביים כלפי החוטף שלהם… זה נשמע הזוי, מופרך ואפילו מצחיק, אך לאחר שנחקר המקרה שהתרחש בבנק בשטוקהולם הצליבו חוקרי הנפש מידע וגילו מקדים נוספים בהם לקו שבויים בדיוק באותה תסמונת.
במקרה של שטוקהולם זה היה כל-כך דרמטי, שהחטופים סירבו בתוקף להעיד נגד החוטפים שלהם. חלקם אך הגדילו להשתטות וביקרו את החוטפים בכלא!
במהלך השנים, ניסו חוקרי הנפש להגדיר איך יוצרת הטראומה של החטיפה עיוות כזה מוזר בנפש האדם – אך יותר מעניין: מה מלמד הסיפור – לאנשים שפויים כמונו שמעולם, יש להניח, לא נכלאו בכספת של בנק?
למעשה:
אומר הרה״ח דוד גבירצמן שליט״א:
אם ננסה לחקור מעט יותר לעומק את התסמונת במובנה הרחב נגלה, לחרדתנו, שגם אנחנו שבויים עמוק בסימפטומי התסמונת הזו. בגיל צעיר מאוד, הרבה לפני שזכינו להכיר את עצמנו – נחטפנו.
זה אירע ברגע הלידה, אולי מעט מאוחר יותר ויתכן שאפילו קודם לכן (מחלוקת בחז״ל): היצר-הרע השתלט על מעגל הדגשות והתחושות שלנו. ולכן, הפרשנויות שלנו לזהותו של הטוב והרע, ברובן המוחלט מושפעות לגמרי מדעותיו של היצר. אנחנו חיים כאן מיום עמדנו על דעתנו תחת שבי, חופשיים כביכול אבל דווקא החופש המדומה הזה תורם עוד יותר לאדנותו של חוטפנו העריץ.
הוא מניח לנו לטייל בחופשיות, לנהל שגרת חיים נורמטיבית ולתקשר עם העולם החיצון. אך למעשה, מאחורי הקלעים הוא מנווט את ההחלטות שלנו, אפילו האישיות והצדדיות ביותר. הוא אפילו משמיע בשמנו דיבורים ומעלה במוחנו מחשבות ורעיונות פרי הגותו. לתומנו, אנו סבורים שאלו דיבורים ומחשבות שלנו. "החוטף" מוביל אותנו פעם אחר פעם למבואות סתומים במקרה הטוב, ולעברי פי פחת במקרים פחות סימפטיים.
הוא מוסיף ומרחיב בדברים, כאשר הצעד המעשי הראשון המתבקש מאיתנו זה לקלוט את המציאות:
להיפרד מן התסמונת! ללמוד להפריד ביננו לבין ה׳חוטף׳! ואז, להתחיל לחפש את הדרך החוצה…