"טבע האדם מתעורר לכעס, ואם הוא מתגבר עליו שאפילו בשעת הכעס עצמו לא יבער הרבה, ומתגבר עליו, שאפילו אותו הכעס הקל לא יעמוד בו זמן גדול אלא יעבור וילך – ודאי שראוי לשבח הוא" (מסילת ישרים פרק יא).
תחת הכותרת "מעשה בלולב", כתב הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל במחברתו, מלה במלה, את המעשה הבא:
"הסוכות מתקרב, ואין לולבים בעירנו, וביאוש נסעתי לפתח תקוה לשוק, והנה מצאתי שני נערים והם הציעו לי משופרא דשופרא (כלשונם), ואחרי העיון בלולבים קניתי מהם שני לולבים ושילמתי להם יותר מהרגיל.
"בנוסעי באוטובוס בחנתים, והנה אחד נחלק לגמרי (וחשבתי שהם נהגו ברמאות, שהדביקו את התיומת וכדו' ועכשיו נפתח הדבק). מאוד רגזתי, ומיד ירדתי מהאוטובוס בכיוון חזרה ולקחתי האוטובוס הנגדי. וחשבתי לומר, ככה אתם עושים? לוקחים תשלום מיוחד ונותנים לולב פסול? ועל עצמי נזפתי, איך לא בדקתי היטב לפני שהלכתי.
"ובתחנה השניה, חשבתי, לא אכעס וארגז, אלא אומר להם בשקט. ובתחנה השלישית חשבתי, שלא אדבר עמם כלל ואלכה למוכר אחר. וכך עשיתי, וקניתי לולב שלישי בזול.
"שלושת הלולבים בידי, וחזרתי הביתה, והנה אומר לי בני 'איזה לולב מהודר!' – ומראה על הנחלק. זה מהודר? – תמהתי. 'ודאי' [השיב], ומראה לי כי אינו נחלק כלל, אלא שני העלים נפרדים המה, וכל אחד כפול. וחשבתי מה היה קורה אילו הייתי מתפרץ עליהם בכעס".
(איש לרעהו מתוך 'ויאמר הנני')