וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי, וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (במדבר יא כט).
בשנת תרע"ח, בתום מלחמת העולם הראשונה החלו פליטי המלחמה לחזור לליטא. בתוכם היה גם הגאון רבנו ירוחם ליבוביץ עם קבוצה של כעשרים תלמידים, ביניהם היה הגאון רבי דוד פוברסקי, לימים ראש ישיבת פוניבז'.
הם הגיעו לסלבודקה ומצאו בה הרבה בני ישיבות מפולין שלא יכלו עדיין לחזור לביתם. גם הסבא מסלבודקה התעכב ברוסיה מסיבות שונות. בית המדרש של הישיבה היה הרוס בחלקו, ריק מספרים וללא ריהוט. רבי ירוחם שלח את הבחורים לבתי הכנסת ובתי המדרש בעיר וסביבותיה לאסוף ספרים וריהוט ולהביאם לישיבה. הוא גם ציוה עליהם לפרסם שהוא הגיע לישיבה, ומחר מתחילים ללמוד, וכל סדרי הישיבה יתקיימו כרגיל.
למחרת הופיעו מאות בחורים שהיו רעבים לתורה! רבי ירוחם מסר שיעורים ושיחות כסדר וניהל את הישיבה ביד רמה, בצורה מיוחדת במינה, במשך תקופה ארוכה. כשחזר הסבא מסלבודקה לעיר הופתע לשמוע שמאות בחורים שוקדים על תורתם מתוך עמל והתמדה וכי כל סדרי הישיבה מתנהלים זמן רב למופת.
ביום הראשון כשנכנס הסבא לישיבה, ניגש אליו רבי ירוחם ואמר לו בפשטות כדבר המובן מאליו: "נעמט אייך אייערע ישיבה! – קבלו לידיכם את הישיבה שלכם!" ומיד נסע לפוניבז', בה שהה באופן זמני עד לחזרתו למיר בשנת תרפ"ד.
('נר לשולחן שבת' מתוך 'זכרון גבריאל' מפי הג"ר גבריאל ריקליס)