"וירב העם עם משה" (כ' ג')
כאשר דנים במעשי האבות חובה לנקוט בזהירות מופלגת. לעיתים אנו טועים ומנתחים את מעשי האבות לפי הבנתנו הפעוטה והחלושה. אך לא די בכך שאם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים, ואם ננסה להשוות את ה'הבנה' של החמור להבנה האנושית, נבין את המרחק הגדול בינינו לבין הראשונים. קל וחומר בן בנו של קל וחומר איזה מרחק עצום, מרחק שנות אור, ישנו בינינו לבין האבות הקדושים.
מלבד זאת אי אפשר להבין מעשה כראוי, בלי להתמצא באותה סיטואציה. מבלי להיות בפועל באותה התרחשות. לראות ולחוות אותה. האדם אינו מסוגל להבין את המערכים, הדילמות וההחלטות, כאשר הוא רק לומד עליהם מפי הכתב, וגם זה בקיצור נמרץ וברמזים גלויים ונסתרים. זו אחת הסיבות שרבים וטובים מתנגדים לעריכת הצגות ומחזות אודות מעשי אבותינו, ואף לציור דמויותיהם ומעשיהם. אין לנו שמץ של מושג איך הם נראו, מה עשו ומה פעלו.
ובכל זאת, אנו לומדים את מעשי האבות, לא כדי להבינם, שהרי אין זה בכוחנו, אלא כדי ללמוד מהם את הניתן ללמוד עד כמה שאנו מסוגלים. "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי". לקחת מוסר. להפיק לקחים. הכל כדי שהדברים יסייעו לנו בעבודת ה' יתברך. אם מגיעים על ידי לימוד מעשי האבות לתובנות חיוביות, והיה זה שכרנו. אבל, צריכים אנו כל העת לשנן שאין אנו יודעים אם אכן כך היה, אם זו היתה הכוונה. מה היו המניעים והסיבות. אנו מנסים לדלות בשכלנו הדל מסרים ולקחים, ומשתמשים בהם לצורך עליה רוחנית והתקרבות לבורא יתברך.
אל לנו לעורר ציפיות מוגזמות. נשמח במה שיש לנו
חלק מהקושי שלנו בעולם הזה, נעוץ בכך שיש לנו ציפיות מוגזמות. לעיתים מעצמנו לעיתים מבן הזוג, לעיתים מהילדים, לעיתים מהידידים ומהסביבה. לא רואים את חצי הכוס המלאה. נוהגים בכפיות טובה ביחס לטוב המושפע עלינו משמים.
מספרים סיפור בדיוני ודמיוני, שיש בו מוסר השכל לענייננו. יום אחד מגיע כלב לאטליז. ניגש לדלפק בנימוס מופלג, ומציג לקצב המופתע פתק הצמוד לרגלו. על הפתק כתוב לאמור: "קצב נכבד, שים נא באמתחת הכלב שני קילו בשר מסוג זה וזה. באמתחת יש גם ארנק ובו הכסף לתשלום. את העודף שים בארנק". הכלב עמד והמתין בסבלנות. עשה האיש כאשר נתבקש, תוך שהוא חושב לעצמו, כיצד ידע הכלב את הדרך אל האטליז, כיצד יודע הוא לחזור לבית בעליו, כיצד מבין הוא את המטלות המוטלות עליו. ובכלל מיהו בעליו המאושר?
נסתקרן עד מאוד והחליט לעקוב אחרי הכלב. הוא צועד בעקבות הכלב. הלה מגיע למעבר חציה. מביט ימינה ושמאלה ושוב ימינה ורק אז חוצה. מגיע למעבר מרומזר, ממתין לאור ירוק, ואז חוצה את הכביש. הקצב נדהם יותר ויותר. כך צועד לו הכלב בנחת. חוצה רחובות וסמטאות. בדרך הוא עובר לי תאי הדואר. שולף מפתחות, פותח תיבה, מוציא את המכתבים ומניח אותם בכליו.
בסופו של דבר מגיעים לבית מידות. שער הבנין סגור. כדי להכנס לחדר המדרגות יש להקיש קוד. הכלב מרים את כפו, מקיש את הקוד הדרוש, והדלת נפתחת בזמזום. המלווה המופתע יותר ויותר צועד בעקבותיו. הכלב ניגש למעלית, לחוץ על הכפתור ונכנס. שוב לוחץ על הקומה הדרושה, וכך עולים שניהם.
סוף סוף מגיעים אל הדירה. הכלב דופק על הדלת אך אין מענה. דופק שוב ושוב, ואז נפתחת הדלת, בפתח מופיע בעל הבית כאשר הוא עטוף במגבת. הלה מביט בכעס על הכלב ונוזף בו קשות. מה זה? איך אתה לא מתבייש? הייתי צריך לצאת בגללך באמצע המקלחת!
הקצב לא יכול להסתיר את תדהמתו, פונה לאיש: "סליחה שאני שואל, אבל הכלב כל כך מנומס, כל כך יעיל, עושה הכל בדרך הראויה ביותר. לא ראיתי דבר כזה בחיים! מדוע אתה כועס עליו, מה רצית עוד שיעשה?" עונה לו בעל הכלב: "מה זאת אומרת, זהו כלב רשלן וחסר אחריות. זו הפעם השניה היום שהוא שוכח את המפתח"…
אלו ציפיות יש לבני אדם! לאיש זה יש כלב נאמן ונפלא, משרת אותו כמעט כמו שהנחש היה משרת את האדם לולא החטא. כך אומרת הגמרא [סנהדרין נט ב], "רבי שמעון בן מנסיא אומר, חבל על שמש גדול שאבד מן העולם, שאלמלא נתקלל נחש, כל אחד ואחד מישראל היו מזדמנין לו שני נחשים טובים, אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום להביא לו סנדלבונים טובים ואבנים טובות ומרגליות. ולא עוד, אלא שמפשילין רצועה תחת זנבו, ומוציא בה עפר לגנותו ולחורבתו". יש לו כלב שעושה עבורו את כל השליחויות על הצד הטוב ביותר. אבל, "וכל זה איננו שווה לי". למה? כי הוא שכח את המפתח. הטריח אותי לפתוח את הדלת…
סיפור זה, שכמובן לא היה ולא נברא, ואף משל לא היה, משקף נאמנה את מצבנו. כמה טובה הקב"ה מרעיף עלינו. כמה אושר ושמחה מעניק לנו הקב"ה ברוב חסדו וטובו. ואנו איננו שמחים. איננו מרוצים. מתלוננים על פרט זה או אחר שנדמה שחסר לנו. צריכים אנו לדעת ולהפנים שהקב"ה יודע טוב מאיתנו את צרכינו. חלילה לנו להיות כפויי טובה.
אי אפשר לבוא בדברים כגון אלו לאנשים ברחוב. אנשים שאינם מבינים אינם יודעים ואף אינם מתעניינים.
אבל אנו, שחונכנו על ברכי האמונה התמימה בבורא יתברך, על כך שאין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן הכריזו עליו מלמעלה, על כך שיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, נקל לנו בהרבה לקבל בשמחה וברצון את כל הבא עלינו, לברך ולהודות על כל הטובה שהקב"ה עושה עמנו.
(מתוך הספר 'מפיק מרגליות' ויגש)