"ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" ה' א'
במשך כל השנים מנעה אמא את עצמה מלהפריע לאבא בלימודו. כשנבנה לאבא חדר לימוד בקומה העליונה, סירבה אימא לקבל מפתח של החדר: "אם יהיה לי מפתח, אני עלולה להפריע לאבא בכל מיני שאלות דחופות"… (וזאת בגלל הקושי שלה לסרב לאנשים הנמצאים במצוקה).
לנשים הרבות שביקשו לשמוע ממנה הדרכה, הייתה אומרת: "אם הבעל לומד, אין להפריע לו בשאלות. לפעמים האשה רוצה לומר לבעלה 'רק דבר קטן', אבל הבעל כבר אינו יכול להמשיך בלימודו כפי שהיה קודם הפרעתה".
לבד בעול הבית
לאמא היה חוש מיוחד להבחין בדקויות. היא לא דאגה ללימודו של אבא רק בכמות, אלא גם באיכות. לא זו בלבד שלא הפריעה לאבא בשעת לימודו, אלא אף טרחה ועמלה לסלק ממנו כל טרדה וכל מפריע, כדי שיהיה פנוי ללמוד במנוחת הנפש ובשלווה, ללא כל דאגה. היא לא עירבה אותו בענייני הבית ובטיפול בילדים, ובמשך קרוב לשישים שנות נישואיהם לא בקשה ממנו עזרה כלשהי. ולא רק בעת שהייתה במיטבה, אלא גם כשהייתה חולה או חלושה, במצבי לחץ ובעתות מצוקה – תמיד התמודדה לבדה. רק בשנים מאוחרות תיארה לנו אימא עד כמה הייתה הפרנסה באותן שנים מצומצמת, ועד כמה היה קושי זה מוטל על כתפיה בלבד.
תחילה חיו אבא ואימא מהמשכורת הדלה, שקיבלה אימא מעבודתה כמנהלת חשבונות בתל אביב, בתוספת התמיכה שקיבל אבא מהכולל. לאחר שנולדה אחותי חנה, עבדה כמזכירה ב'בית שרה שנירר', וכשפסקה לעבוד נותרה רק התמיכה הזעומה מהכולל כמקור פרנסה יחיד.
מידי חודש היה אבא מוסר לאימא את המעטפה שקיבל כשהיא סגורה. הוא רק ביקש ממנה שתביא לו את המעשר לחלק לעניים, ומאז לא דיברו על כסף עד לחודש הבא (אלא אם כן היה זקוק לכסף כדי לקנות ספרים). אבא לא שאל את אימא מה היא עושה בכסף, והיא לא סיפרה לו האם הסכום מספיק לצורכי הבית. כיוון שכך, היה עליה להתמודד עם המטלה הכבדה – לכלכל את הוצאות הבית בסכום הדל שעמד לרשותה. אימא בגדלותה לא שיתפה את אבא בקשיי הפרנסה ונשאה בעול לבדה.
אבא לא נשא בעול הבית כלל, אלא סמך על אימא לגמרי, ובזכותה למד מתוך מנוחת נפש מוחלטת, באין מפריע. אימא פעלה בחכמה ובמסירות, ואכן, אבא מעולם לא קם בלילה לילדים, לא הלביש אותם ולא התמצא בבגדיהם. אימא לא שלחה אותו למכולת או לירקן, לא לבנק ולא לרופא ילדים; הוא אפילו לא ידע היכן נמצאים כל אלו. החנויות היחידות שאבא נכנס אליהם היו חנויות הספרים… את כל זה ראתה אצל אמה בבית הוריה, והיא המשיכה בדרך זו בשמחה ובטבעיות.
מעשה בכוס תה…
גם במטבח לא נתנה אימא לאבא לעשות דבר – לא בשביל אחרים ואפילו לא לעצמו. מספר שבועות לא חשה אימא בטוב, ובהוראת הרופאים היה עליה לשכב כל העת. מי יכין את ארוחת הצהריים?- לא יעלה על הדעת לבקש מאבא! היא רק בקשה ממנו כי יקרב את מצרכי המזון ואת הפתילייה למיטתה, ושם איכשהו, בישלה את הארוחה לבני הבית.
אפילו כוס תה לעצמו לא היה אבא מכין. לא היה בכך צורך – אימא דאגה לו תמיד לכל צרכיו. ועוד יותר מכך, אך כאשר חפץ לסייע לה, חסה על זמנו היקר וסירבה לקבל את עזרתו. פעם אחת, סיפרה, השתמשה בשירותיו של אבא, ולדבריה, מיד נענשה על כך. וכך היה המעשה:
אימא חלתה ושכבה במיטה עם חום גבוה וכאבי גרון חזקים. הייתה זו הפעם הראשונה שמרוב חולשתה ביקשה מאבא שיכין לה כוס תה. מיחם המים (סמובר) עמד על פתיליית הנפט, ואבא ניגש אליו והחל ממלא מים בכוס. מאחר שהיה זה במוצאי שבת, וכמעט לא נשארו מים, זרמו המים באיטיות, ואבא, שחס על זמנו, מצא עצה: הוא תלה את הכוס על ברז המיחם עד שתתמלא, ובינתיים שב ללימודו.
אימא שכבה על מיטתה, כשלפתע נשמע קול נפץ עז. היא מיהרה למטבח וגילתה את שאירע: כאשר הכוס התמלאה, התרוקן המיחם, איבד את שיווי משקלו, התהפך ונפל ארצה בקול רעש גדול, כשהוא גורר אחריו גם את הפתילייה ואת הכוס המלאה. ואימא- לא רק שלא זכתה בכוס תה- אלא באפיסת כוחות נאלצה לפנות את השברים, לסדר ולנקות… כמובן, מאז לא ניסתה להיעזר בשירותיו.
אימא סיפרה כי לאחר מכן שאלה אותו, כיצד ייתכן שמי שיודע לחבר ספרים טובים וחשובים, אינו מתמצא בכגון דא, והוא השיב לה: "אילו הייתי מתמצא בכל אלו, לא הייתי יכול לחבר את ספרַי"
לבד בלידות
לפני הלידות הראשונות הייתה אימא נוסעת לירושלים, לסבתא הרבנית אלישיב, כשכל הילדים מצטרפים אליה. לאחר שנולד התינוק למזל טוב, היה אבא מקבל את הבשורה המשמחת במברק או דרך אחד הטלפונים הבודדים שהיו אז בבני ברק, מברך 'שהחיינו' או 'הטוב והמטיב' ושב מיד לתלמודו.
(ברחוב עזרא היה בית חרושת לקרח, שהיה שייך לרבי דוד קורלנסקי ולדוד רבי משה חיים אוקון. הטלפון היחיד היה בבית החרושת. רבי ביינוש פינקל ומשפחתו התגוררו אז- באין מקום אחר- בביתן של השומר, וכאשר נשמע צלצול, מיהר אחד מבני המשפחה להיכנס לבית החרושת, להרים את השפופרת ולקרוא למי שצריך).
כשהתבשר אבא על לידתו של אחי רבי אברהם ישעיהו, הוא עסק בלימוד מסכת תרומות בתלמוד ירושלמי עם סבא הסטייפלר. לשמע הבשורה בירך אבא 'הטוב והמטיב' , סבא הסטייפלר ענה 'אמן', והם המשיכו ללמוד… מידי שנה בשנה, כאשר אבא מגיע לאותו מקום במסכת תרומות, הוא אומר: "כאן נולד הילד…".
אימא הייתה נשארת בירושלים גם לאחר הלידה עד אשר התחזקה, בעוד אבא נשאר בבני ברק אצל הוריו, מבלי שיצטרך להפסיק או לבטל מסדריו אפילו רגע. בדרך כלל היה נוסע לירושלים לשבתות, אך עיקר הקשר התנהל על ידי מכתבים.
לפני הלידות האחרונות לא נסעה אימא לירושלים. אבא היה מלווה אותה לבית היולדות ביפו, ועוד טרם הלידה היה שב לסדריו. כשנסע אבא עם אימא בדרכה ללדת את אחי הקטן רבי יצחק שאול, עיכב הרופא את אבא ואמר לו כי הלידה קרובה ביותר. הרופא אכן צדק, אולם אבא הפסיד מנחה גדולה ונאלץ להתפלל במניין מאוחר יותר. אבא זוכר תמיד כי בעטיו של אחי הפסיד את התפילה בזמנה הראשון כהרגלו…
מוותרת על יציאה לשמחות
בילדותנו כמעט לא יצאה אימא מהבית בערבים. היא לא רצתה שאבא יצטרך לשמור על הילדים כדי שלא להפריע לו בלימודו. אם בכל זאת נאלצה לצאת מן הבית, הייתה הולכת עם כולנו…
זכורה לי כלה יתומה שאמא קירבה במיוחד, יעצה לה רבות ושימשה לה כאם רחומה. לאכזבתה הרבה, אימא לא השתתפה בשמחת נישואיה.
"מדוע לא באת לחתונה?", שאלה את אימא לאחר מכן.
"כשיש ילדים קטנים בבית, תפקיד האם לשמור עליהם ולא לצאת לשמחות", ענתה לה אימא.
בשנים מאוחרות יותר, כשגדלנו ויכולנו להחליף את אימא בשמירה על הילדים הקטנים, פרעה אימא את החוב והחלה להשתתף בכל השמחות שערכה אותה יתומה, שהייתה לאשה ולאם, כפיצוי על אי-השתתפותה בחתונתה…
כשהתארס אחיה של אימא, היא שחה על כך בהתרגשות לשכנה, שהגיבה על אתר: "אנחנו נשמור לך על הילדים, ואת תיסעי לירושלים לאירוסין". הייתה זו הפעם היחידה שאימא נסעה לשמחה משפחתית בהיותנו ילדים קטנים, אולם מאחר שעד אז מעולם לא יצאה לשמחות, לא היה לה בגד חגיגי מתאים לאירוסין…
לבד בבית החולים
בהיותו כבן שש, נפצע אחי רבי שלמה בתאונת דרכים קשה. הוא רץ אל הכביש ונדרס על ידי רכב חולף. ריאותיו נפגעו קשה, והוא היה שרוי בסכנת חיים. אימא ישבה ליד מיטתו בבית החולים וסעדה אותו לבדה בימים ובלילות. אחותי הגדולה חנה, שהייתה כבת ארבע עשרה וכבר למדה בסמינר, טיפלה בצורכי הבית והילדים, ואבא לא הופרע מלימודו. בחסדי שמיים, כעבור שבוע יצא אחי מכלל סכנה ושוחרר הביתה.
פעם בא אחד מידידיו של אבא לבקרו. בהיכנסו ראה את אימא מרגיעה את אחד מאחיי, שמירר בבכי. אימא סיפרה לו כי הילד קודח מחום. כשיצא הידיד מחדרו של אבא, איחל 'רפואה שלימה'. אבא לא הבין: "על מה ולמה?" והידיד השיב: "על הבן החולה!". אבא לא ידע דבר…
אימא נזקקה לעבור טיפול רפואי בבית החולים. קודם צאתה שאל אותה אבא האם היא רוצה שיתלווה אליה, אך אימא הזדעקה: "חלילה! אתה תשב ותלמד, והדבר ינסוך בי כוח לעבור את הטיפול בהצלחה". לעומת זאת, כשאבא חלה ואושפז בבית החולים, קיבלו אבא ואימא חדר גדול והתגוררו שם יחד במשך שבעה שבועות, עד שאבא התאושש והשתקם. (קבלת קהל אצל אימא התקיימה במסדרון בית החולים…).
ש"ס במקום מעיל
תמיד היה ביתנו מלא ספרים, ולאחר פטירתו של סבא הסטייפלר, כאשר ספריו עברו לאבא, נוספו מדפים בכל מקום פנוי. לא כל עקרת בית הייתה ששה על כך, אולם בעיני אימא נדמו מדפי הספרים כקישוטים וכתמונות פאר מרהיבי עין, וקירות הבית- כאילו נצבעו בצבעי זהב מבהיקים.
לאחר נישואיהם נכנסו אבא ואימא לגור בדירה ברחוב הרב בלוי, וסבא וסבתא אלישיב העניקו להם סכום כסף בעבור דמי שכירות של שנתיים ימים. כעבור כשנה עברו לדירה שברחוב אור החיים, שעליה לא הוצרכו לשלם שכר דירה. סבא הרב אלישיב סירב לקבל את דמי השכירות בחזרה, וכך נותר מחצית מן הסכום בידי אבא ואימא.
סבתא הרבנית קנייבסקי הציעה לאימא לרכוש לעצמה בכסף זה מעיל חורף, שלו הייתה זקוקה מאוד, אולם לאימא היו תוכניות אחרות: "בכסף הזה נרכוש ש"ס לבעלי; אני כבר אסתדר ללא מעיל"… וכך התחממה אימא בדפי הגמרא של אבא!
הש"ס שקנתה משמש את אבא עד עצם היום הזה!
לא היה דבר שהסב לאימא הנאה, יותר מלשמוע את אבא בלימודו. סיפר רבי אריה שכטר: "לאחר חתונתם של הרב והרבנית, הייתי מגיע ללמוד עם הרב בחברותא. לא פעם הייתי רואה את הרבנית יושבת ליד החדר ומאזינה בקורת רוח".
"גן עדן בעולם הזה"
סיפרה הרבנית שרייבר: כשהתגוררנו עם הרב והרבנית באותה הדירה, כשאנו חולקות מטבח משותף, הייתי עדה להנהגתה המיוחדת: הסטייפלר היה שולח להם מעט ירקות כדי לחזק את גופם, אך הרבנית לא טעמה מהם- היא שמרה הכל לבעלה הצעיר, כשהיא מתקיימת מלחם ומרגרינה מערב שבת לערב שבת. כשתמהתי על כך בפניה, הסבירה לי: "כשאני זוכה לאכול לחם ומרגרינה ובעלי לומד תורה, יש לי גן עדן כבר בעולם הזה!".
עד סוף ימיה עמדה אימא לימינו של אבא, מוכנה ומזומנה לשרתו בכל שעות היממה. כל סדר יומה נע סביבו. בכל יום ויום הייתה מכינה את ארוחותיו במו ידיה, וגם כשנשים רבות צבאו על חדר המבוא הקטן וביקשו לסייע בידה- הכנת הארוחה לאבא נותרה תפקידה הבלעדי. אימא הייתה מקבלת את הנשים במטבח הצפוף, תוך כדי שהיא קוצצת סלט ירקות דק דק בתשומת לב מרובה מידי יום ביומו. כשתיבלה את הסלט בשמן זית, הייתה אומרת: "כדי שהרב לא ישכח את התורה שלומד" (כידוע שמן זית טוב לזיכרון). מישהו קנה לאימא קוצץ ירקות כדי להקל עליה את הכנת הסלט, אולם אימא הזדעקה: "את הזכות הזו שיש לי- להכין לרב סלט- אתם רוצים לקחת ממני?"…
אימא לא יצאה מהבית לענייני ציבור או לכל מטרה אחרת, קודם שסיימה להכין את הארוחות. כשהשתתפה בשמחות, הייתה עוזבת את המקום כאשר הגיעה שעת הארוחה של אבא. גם בעיצומן של מסיבות סידור או בת מצווה של נכדותיה, הייתה קמה ויוצאת כאשר הגיע זמן ארוחת הערב של אבא.
"זמן ארוחתו של בעלי הגיע"
סיפרה אחת ממקורבותיה של אימא: הלכתי עם הרבנית לחתונה, והנה באמצע החופה הודיעה לי הרבנית כי היא הולכת. תמהתי מאוד: "החופה בעיצומה, מדוע לא תמתיני מספר דקות עד לסיומה?"
והרבנית השיבה: "אין זה אפשרי. זמן ארוחתו של בעלי הגיע, ואיני יכולה לעכבו אף לא דקות ספורות!". הרבנית הלכה לביתה, הגישה לרב את ארוחתו ו…שבה לחתונה!
גם בזמנים בלתי נוחים הקפידה אימא שתהיה לאבא ארוחת צהריים מבושלת. כשהיינו נוסעים לסבא וסבתא אלישיב, הייתה משאירה לאבא את ארוחת הצהריים על השולחן. הקפדנו לחזור לקראת ערב, כדי שכשאבא יחזור, תהיה ארוחת הערב מוכנה בעבורו.
גם ערב בדיקת חמץ, שהינו יום עמוס בכל בתי ישראל, לא היה שונה מימות השגרה. מספר נכד: נכנסתי למטבח של סבא וסבתא, שהיה ברובו נקי לפסח, אבל על האש בעבע תבשיל של חמץ. התפעלתי- כל הנשים טורחות לנקות את הבית, לאף אחת אין זמן לבשל, ואילו כאן מבשלים כאילו לא ערב פסח היום, כאילו לא תיערך הלילה בדיקת חמץ! אבל סבתא הביטה בי בתמיהה: "מה אינו מובן?! הלוא סבא צריך לאכול כרגיל?!"…
אמא דאגה שהארוחה תהיה מוכנה לאכילה, בדיוק ברגע שאבא אמור להגיע הביתה, וזאת כדי שלא ייאלץ להמתין אף לא שנייה אחת, וייגרם ביטול תורה קל שבקלים! היא הייתה מקפידה להוציא את מנתו מן הסיר מספר דקות קודם שובו כדי שתתקרר, ותגיע למידת החום הרצויה בעת שאבא יתיישב לאכול.
(מתוך הספר 'בית אמי' , מאת הרבנית ר. צביון)