מאת: מענדי
שבוע שעבר נכחתי בסעודת בר מצווה לבנו של ידידי.
במהלך הסעודה כיבדו את רב השכונה להגיד כמה מילים לכבוד השמחה.
הרב דיבר בשבח מצוות הנחת התפילין שבחור הבר מצווה התחיל לראשונה לקיים בהתרגשות, ואז הוא הסתובב אל חתן הבר מצווה ושאלו בפאתוס "אמור נא לי, אם מישהו יבוא אליך עם מיליון דולר במזומן ויביא לך אותם, בתנאי שתמכור לו את המצווה שקיימת היום בהנחת תפילין האם היית מסכים?"
אך הבחור שתק בדממה…
הרב ניסה שוב את מזלו ושאל פעם שנייה את שאלתו בפרוטרוט תוך ציפייה שהפעם הבחור יבין ויגיב כמצופה ממנו, תוך כדי שהקהל מסביב מגלה ערנות ומבליע חיוך.
אך חתן בר המצווה הגיב: "לא יודע… אני צריך לחשוב על זה…"
אני לא יודע אם הבחור היה קצת תמים, או קצת שובב, אני סמוך ובטוח שבבית הוא כבר קיבל 'שמועס' מיוחד מאבא שלו בנושא 'שכר מצווה בהאי עלמא ליכא', ועל הגן עדן הנצחי שמקבלים על כל מצווה ומצווה ש'כל הון דעלמא לא ישווה לה', בכל אופן אני יצאתי מחויך מהאולם.
אבל האפיזודה הזו היא רק הקדמה לסיפור טרי, ממש 'מבהיל על הרעיון' שאני מצטט כפי ששמעתיו מכלי ראשון, מיהודי ת"ח חשוב:
"אבי הוא יהודי לא צעיר וכבר בא בימים בשיבה טובה, ומטבע הדברים הוא כבר לא כ"כ בקו הבריאות.
מאז שאמי ע"ה הלכה לעולמה, סיכמנו האחים בינינו שכל יום מימי השבוע בן אחר יבוא להיות עם אבא לעזור לו, ובלילות הוא טען בתוקף שהוא מסתדר לבד ולא רוצה להטריח אותנו.
יום אחד אחי הצעיר ראה שהוא לא יוכל להגיע למחרת בבוקר בתורנות שלו, וביקש על כך רשות מאבי שאמר לו שהכל בסדר והוא יסתדר.
רצתה ההשגחה ובדיוק באותו בוקר אבי קם ממיטתו והחליק בצורה לא טובה ומצא את עצמו על הרצפה בפישוט ידיים ורגליים בלי יכולת להזיז איבר מרוב כאבים.
הוא ניסה לפה ולשם אך הבין שזה לא שייך ועדיף שיחכה בסבלנות עד שמישהו יגיע לעזור לו.
כך הוא שכב כמה וכמה שעות, בלי אוכל ושתייה, ובלי יכולת לגשת לטלפון להזעיק מישהו לעזרה, אך פתאום ככל שהשעות חלפו הוא התחיל להילחץ שתשקע החמה והוא עוד לא הניח תפילין.
לזה לא יכול היה להסכים, והוא התחיל לזחול בכוחות לא לו לעבר השולחן שם היה מונח התפילין, עד שהצליח לתפוס בקצה המפה שעל השולחן, וכך משך את המפה לאט לאט עד שהתפילין הגיעו היישר לזרועותיו המושטות, וכך הצליח להניח תפילין בשוכבו על הרצפה.
אחי שהגיע בצהריים, מצא אותו כך שכוב על הרצפה עטור בתפילין על הראש וממלמל פסוקים בעל פה… כמובן שמיד הזמין אמבולנס שיפנה אותו לבית רפואה, לטפל בו כראוי.
וכמובן שהפקנו לקחים וכולנו סיכמנו בבירור מאותו רגע שמכאן ולהבא לא נוכל בשום אופן להשאיר את אבא לבד אפילו לא לדקה, למרות שזה לא היה קל כלל ועיקר כי רצונו של אבא היה לא להכניס לביתו גוי שיעזור לו.
אבל את הלקח הזה על חשיבות מצוות התפילין שאבא לא הסכים בשום אופן שיעבור עליו יום בלי תפילין למרות מצבו הקשה שהיה אנוס ובוודאי היה פטור, את זה לא נשכח לעולם"…