בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול
מאת: הרב ישראל היימן
הפעם אני מביא עבורכם סיפור מדהים שסיפר לי ידידי היקר שידיו רב לו בחינוך ובקירוב קרובים ורחוקים, הרה"ג ר' א. ו. שליט"א. הסיפור הזה צריך לעמוד לפני כל אחד ואחד
"הסיפור הזה מנחה אותי בכל מה שאני עוסק בו בשדה החינוך של דור העתיד". אמר לי. וכך הוא הסיפור:
סבו של ידידי, יהודי תלמיד חכם וישיש, בעל משפחה עניפה ובה דור רביעי של עובדי ה' תלמידי חכמים גדולים. בילדותו בתלמוד תורה בו הוא למד הוא היה נחשב מהנחשלים בכיתה. לא שהוא לא אהב להשקיע, הוא פשוט היה יותר נהנה בחברת הפרפרים בחוץ או הגוגואים המסורתיים… הלימודים וההשקעה היו ממנו והלאה. ניתן לומר שגם לא היו לו נקיפות מצפון כלשהם על העניין.
בתלמודי התורה דאז האווירה הייתה אחרת, לא היו אמצעים פדגוגים נרחבים… כל מי שלמד טוב יצא ממנו משהו, מי שהפריע קיבל עונש פיזי ברור מאד ומסוג מסויים דווקא… מי שסתם בחר לא להשקיע יצא מהר מאד מהמסגרת לכיוון בלתי ידוע. האפשרויות של קידום התלמיד היו מועטות מאד אם בכלל. הסבא של ידידי היה מהסוג השלישי. הוא לא הפריע לאף מלמד, הוא לא הציק לאף ילד, הוא פשוט לא התעניין בשום חומר לימודי משום סוג שהוא. ממוצע הציונים שלו נע סביב ה20 אחוז… זה פשוט לא הזיז לו.
שנה אחת הוא נכנס ללמוד אצל יהודי חסידי חם מזג. המלמד הזה לא הסכין לכך שבכיתה שלו יהיו תלמידים נחשלים בעלי סיכון לגלישה החוצה. קצת אחרי תחילת השנה, כאשר קלט המלמד את ממוצע הציונים של תלמידו היקר הוא קרא לו והודיע לו שאצלו אין דברים כאלו! המבחן האחרון בו הוא קיבל 13% לא יכול לעבור. הוא נותן לו יומיים לחזור על החומר, לאחריהם הוא יערוך לו מבחן חוזר. אם הוא לא יצליח במבחן החוזר הוא יעניש אותו נמרצות. הרב'ה לא פירט מה יהיה העונש, זה היה די ברור.
הילד עמד לראשונה בפני מצב בלתי ידוע, הוא מעולם לא הצליח במבחן, אבל הוא גם אף פעם לא קיבל עונש…
עם כל זאת המצב החדש לא הניע את הילד לחזור על החומר וללמוד למבחן. כעבור יומיים הרב'ה הוציא אותו מהכיתה לחדר צדדי ונתן לו את דפי המבחן. הוא הורה לו לשבת ולהשלים את המבחן ולחזור לכיתה רק כאשר המבחן מושלם ומלא כראוי.
הוא ישב בוהה מול המבחן ולא ידע מה לעשות. עשר דקות עברו ופתאום הוא מבחין באחד הילדים שחוצה את המסדרון כנראה בדרך לשתות משהו או לצורך אחר. הילד שעבר במסדרון היה אחד מחרוצי הכיתה, מאלו שיודעים הכל ומוציאים בכל מבחן מאה אחוז בלי שום בעיות.
"פסססט", הוא קרא לו בדחיפות. "אתה מוכן לעזור לי כאן"?
הילד החרוץ ניגש אליו ותוך דקות ספורות באורח פלא המבחן היה מושלם ומלא בתשובות נכונות בכתב עילג…
יום למחרת המלמד החזיר לו את המבחן עם הציון 94% כולל כמה מילים חמות בסגנון 'יגעת ומצאת תאמין' וכו'…
הרגשה נעימה חדרה לליבו של הילד. הוא מעולם לא חווה תחושה כזו של הצלחה וכוח פנימי. אחרי חודש של בטלה ולקראת עוד מבחן שגרתי נוצר אצלו חשק לחוות את החוויה הזו שוב. הפעם לא היה צורך להשתמש בדרכים עקלקלות… הוא פשוט ישב עם חבר לפני המבחן ולמד את החומר. הפעם הוא אמנם לא הצליח לקצור ציון כזה גבוהה, אבל מה שהוא כן קיבל היה מספיק בשביל לחוות שוב את אותה הרגשה מענגת. הילד החליט שאולי כדאי לנסות. במבחנים הבאים הוא ניסה להתאמץ. ניסה וגם הצליח… מכאן הדרך הייתה בטוחה להיכנס לתלם הנכון. הוא הפך לילד טוב ומשקיע, המשיך לישיבה טובה וכל השאר היסטוריה…
שנים רבות לאחר מכן, כשהילד המדובר כבר סבא צעיר לכמה נכדים קטנים הוא פגש באקראי ברחובות ירושלים במלמד ההוא שכבר הלך שעון על מקלו בשיבה טובה. הוא ניגש אליו והזדהה כתלמידו שלמד אצלו בשנים עברו. הרבה התעניין בנימוס בשמו ובמעשיו, לפני שהם נפרדו ביקש התלמיד לנקות את מצפונו…
"אני חייב לרב'ה התנצלות קטנה. פעם אחת כשהרב'ה רצה שאני יעשה מבחן חוזר לא למדתי ולא ידעתי מה לכתוב"…
המלמד המשיך את המשפט בעצמו: "ואז שלחתי אליך את התלמיד החרוץ של הכיתה והשלמת בעזרתו את המבחן. גם לך עשיתי את הטריק הזה… נו, זה נראה שזה באמת עזר לך"…
את הסיפור הזה צריך לספר לכל מלמד. סיים הסבא את סיפורו. שיידעו המלמדים ולא רק הם, שאת ההצלחה של התלמידים שלהם ניתן להניע רק עם תחושת הכח וחווית ההצלחה. אם ניתן לתלמיד או לכל ילד וגם לעצמנו את התחושה הזו של הכח הפנימי שיש בתוכם, אם הם יחוו את זה אפילו פעם אחת הם יוכלו וירצו לשחזר אותה לכל חלק בחיים הלאה.
סיפורו של מתתיהו כהן גדול שאנו חוגגים עליו את שמונת ימי החנוכה מעורר התפעמות בלב כל מי ששומע אותו לעומק גם בפעם המי יודע כמה.
אם ניתן לעצמנו את האפשרות להיכנס לסיטואציה בה עמד מתתיהו כהן גדול באותו הזמן, עם צבא שכלל פחות מעשרים איש, מול מיליוני חיילים מאומנים וחזקים, מגובים במאות פילים ואינספור כלי מלחמה משוכללים… מה חשב מתתיהו ומה חשבו חייליו, מה הניע אותם לפעולה ההרואית הזו, שלפני שקרה הנס הגדול של הניצחון היא הייתה חסרת כל סיכוי ומשוללת היגיון לחלוטין? בוודאי הייתה שם אמונה חושית בלתי נתפסת, אבל איזו מחשבה ובעיקר מה הייתה ההרגשה הפנימית שלהם כאשר הם יצאו למלחמה הבלתי אפשרית הזו?
המניע שלהם היה העוצמה הפנימית שלהם, התחושה הזו שיש להם את הסייעתא דשמיא ויש פעולות שניתן בכל זאת לעשות על אף המצב שנראה אבוד.
אין מציאות של חידלון! לכל אחד יש כח לעשות ולהועיל גם אם התנאים הסביבתיים לא מראים את זה. מי שעושה מה שהוא יכול עד הסוף מקבל גם עזרה שמימית מעל לדרך הטבע ומחוץ להסתברות.
צריך רק לחוש את זה, להפנים את הכח העצום הזה שיש לכל אחד ואחד. 'אם אין אני לי מי לי'!