"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר" (ו, ב)
צער האדם בעולם הבא
פירש רש"י: "צו את אהרן – אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות".
הרב בעל ה"שבט מוסר" (סוף פרק "מלבושי העולם") מלמדנו, שכשנפטר אדם שהכין את מלבושיו לעתיד לבוא, יוצאים מלאכי השרת לקראתו ואומרים לו (ישעיה נז, ב): "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם".
ואם, חלילה, לא השכיל להכין את מלבושיו לעולם הבא, יצאו מלאכי השרת ויאמרו לפניו (שם מח, כב): "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים".
צרות העולם הבא קשות פי מיליארד מצרות העולם הזה. אם כאן, בעולם הזה, מקשה האדם את עורפו וטוען שלא מעניין אותו העולם הבא, העיקר שייהנה בעולם הזה, ולא אכפת לו שבעולם הבא ישרפוהו וגמרנו – טעות בידו!
עליו לדעת שאין מציאות כזאת לברוח מה'. לא שורפים אותו ונגמר הסיפור… נשמת היהודי היא נצחית, אין לה מיתה כלל. בעולם הבא האדם חי, ורואה וחש כל מה שנעשה עמו, ואם הרשיע בעולם הזה ח"ו – יקבל את עונשו, והעונש עלול להימשך מאות ואף אלפי שנים, אבל בסוף הנשמה תתוקן.
בסוף הוא יקבל איזשהו מקום קטן בגן עדן, ויצטער כל הזמן למה לא השכיל בעולם הזה לתפוס את הרגע ולבנות לעצמו חיי עולם הבא.
זוהי כל עבודת האדם – לתפוס את הרגע! אם האדם זוכה לתפוס את הרגע, שבו הוא מתלהב לעבודת הבורא יתברך – הוא עלה על דרך המלך.
אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ
רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, המשגיח הנודע של ישיבת פוניבז', העמיד תלמידים לאלפים, ראשי ישיבות ומשגיחים, תלמידי חכמים מופלגים. לסדרת הספרים שכתב קרא "אור יחזקאל", כיוון שהאיר לו האור. מי שקורא את הספרים האלו מרגיש, שהרב חש את הדברים ממש בחוש. הקריאה בספריו היא לא קריאה בלבד, אלא ראיית הדברים.
אחד מתלמידיו סיפר, שפעם אחת ליוה את המשגיח, וכשנכנס עמו לביתו, פתח הרב ואמר:
"דע לך, כל מה שאתה רואה שיש לי, תלמידים ותלמידי תלמידים וכו' – זה הכל בגלל שפעם אחת תפסתי את הרגע!
בצעירותי למדתי בישיבתו של ה"חפץ חיים" זצ"ל בראדין, ולמדו שם תלמידי חכמים מופלגים, רבנים קדושים ומגידי שיעורים.
המשגיח של ישיבת מיר, רבי ירוחם ליבוביץ' זצ"ל, הגיע לתקופה קצרה לישיבת ראדין, ושימש שם באותה תקופה כמשגיח.
באחת השיחות שמסר רבי ירוחם בישיבה, הוא דיבר על נושא האמונה החושית, על הראייה של אמונת ה' בחוש.
המשיך רבי יחזקאל לוינשטיין וסיפר: "גם קודם השיחה עבדתי על עצמי, אבל כששמעתי את שיחתו של רבי ירוחם, שהיתה ברמה גבוהה ועמוקה עד מאוד, הרגשתי שכל העבודה שעבדתי על עצמי באמונה ובמדות – הריהי כקליפת השום ביחס לְמַה ששמעתי בשיחה זו.
"מרוב שריכזתי את עצמי בדברי המשגיח רבי ירוחם, הרגשתי סחרחורת חזקה מאוד, וקיבלתי על עצמי להרגיש את הקב"ה בכל מקום. בשולחן, במחברת ובספר, בכוס ובצלחת, בכל מקום לראות את ה'.
"התחלתי להתאמץ ולקיים את דברי רבי ירוחם במציאות החיים, המשכתי והמשכתי, 'אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ', ואם אני זוכה שכיום תלמידיי מכוונים עצמם לאור הנפלא הזה – אין זה אלא בזכות אותו רגע של סחרור שהיה לי, שהתאמצתי להבין מהי אמונה חושית, וזה היה מהלך כל חיי".
זה לא קל, אבל אם אדם נתפס במהלך אחד, ונשאר עקבי ולא זז ממנו – בכוחו לעלות במעלות אין סופיות, ולא זו בלבד אלא שהוא גם מעלה עמו את האחרים.
זה דבר עצום! ברגע אחד האדם יכול לעלות ולהתעלות!
לכן, כששומע האדם איזה דבר שהוא מתלהב ממנו, עליו לתפוס אותו ולא להרפות ממנו.
לכל אדם יש רגע של אור
גם אדם שעובד לפרנסתו, יכול לראות את הקב"ה בכל צעד וצעד במהלך חייו. ביום פלוני הוא הצליח בעסקה חשובה, וביום אחר נעשה לו נס, וכיוצא בזה. על זה נאמר (משלי ג, ו): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ".
אני מכיר בעלי בתים שתפסו את הרגע, והיום הם מוסרים שיעורים, ומחנכים את תלמידיהם וילדיהם לתורה ויראת שמים. והכל מזה שתפסו את הרגע.
משל למה הדבר דומה, לאדם הטועה ביער בליל חשוך וסגרירי, ולא נמצא אתו שום מקור אור, ונתון הוא לסכנות האורבות ביער. פתאום מבזיק ברק, ומאיר לרגע את המקום.
אם ינצל את הרגע ויתבונן במתרחש סביבו – יוכל להציל את חייו ולצאת מהיער המסוכן. אבל אם באותו רגע שהבזיק הברק יתרשם מהאור היפה של הברק ולא ינצל את הרגע – הוא עלול להישאר ביער ולהיות, חלילה, טרף לחיות.
והנמשל ברור: אם אדם יודע לנצל את הרגע של ההתלהבות – באפשרותו לקנות את חייו. אבל אם יישאר אדיש, ורק יתפעל מאותו רגע ולא יחליט לשנות את דרכו – הוא עלול להישאר ביער, נתון לסכנת אבדון.
הקב"ה לא יחזיק את האדם לעולם, ועל האדם להתפתח לבד, להיות "חי נושא את עצמו", כמאמר רבותינו (אבות א, יד): "אם אין אני לי מי לי". למטרה זו הגיע האדם לעולם הזה – להיות נושא את עצמו.
כשילד מבקש מאמו שתתן לו יד ותתפוס אותו, בתחילה האם עוזרת לו כדי שיצליח ללכת, אבל אחר כך היא מפסיקה לעזור לו, כדי שילמד ללכת בעצמו.
כך, להבדיל, הקב"ה נותן לאדם רגע של אור. אמרו חכמינו ז"ל (אבות ד, ג): "אין לך אדם שאין לו שעה". "שעה" פירושה רגע או שבריר שנייה. לכל אדם יש רגע של אור, מאמר חז"ל מסוים שעליו לתפוס ולהיות דבק בו, להחזיק בו ולא לזוז ממנו, בגדר "אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי", הוא לא זז ממנו גם בבית, גם בחוץ, כל הזמן הוא עם האדם. הרעיון הזה מוביל אותו כל החיים, והוא נעשה מאושר בשיא האושר.
לכן, אם האיר לך האור הנפלא – תפוס אותו!
(רבי ראובן אלבז שליט"א -משכני אחריך)