יהודי תלמיד חכם שזכה למשפחה ברוכת ילדים, נאלץ בצוק העיתים לצאת לעבוד לפרנסת בני ביתו. הוא התקבל לעבודה במשרד וקיבל משכורת שהספיקה לפרנסתו. אך "ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם" (תהלים ל׳, ז׳). כשאדם בשלוה, חושב ש'לעולם לא אמוט', וכך שוכח מבורא העולם ש"ברצונך העמדת להררי עוז", אתה הוא בורא העולם שמעמידנו ומקיימנו ברצונך.
בוקר אחד, לפני צאתו לעבודה, דופק אדם בדלת ביתו ונותן לו מכתב, הוא פתח וראה שזה מכתב פיטורין, הוא רק קורא אותו, מסתמר הוא במקומו ואומר, שמעתי שיש פיטורין אבל אותי יפטרו? 'הרי אני עובד וותיק ונאמן בעבודתי', לכן החליט ללכת לבוס ולברר אם זה אמת. לקח את תיקו וירד למטה, רק הגיע לחניה, חשכו עיניו, גנבו לו את הרכב החדש שקנה לפני כמה ימים, וגם את הביטוח לרכב עוד לא העביר מרכבו הישן, וכך יצא בהפסד כספי גדול, וגם הוא מפוטר מעבודתו. הוא הרגיש כאילו שני בלוקים נופלים על הראש בעשרים דקות…
לרגעים אחדים היה המום, אבל מיד התאושש והתחזק במחשבות ש'אין עוד מלבדו' והכל לטובה, והבין שאין לו מה ללכת לבוס, כי הראו לו מן השמים את הדרך. הוא עשה פרסה והלך לבית המדרש, ישב ולמד כל היום וקבע חברותות למשך הימים הבאים. אבל ישועת ה׳ באה, וגם באה יותר מהר ממה שחשב. כבר למחרת הוא קיבל מכתב שהגיע בדואר מארצות הברית שבו הוא התבקש לגשת לסניף של משרד בירושלים ושם יאמרו לו במה מדובר.
כשהגיע לשם נאמר לו שהוא שלח להם מכתב לפני כמה שנים שבו ביקש לערוך מחקר תורני. הוא זכר ששלח מכתב כזה לעמותה שמעודדת תלמידי חכמים שרוצים לבצע עבודות מחקר תורני רבות היקף וכעת ראו בו האדם המתאים, והבטיחו לתת לו מלגה חודשית לתקופה ארוכה לצורך המחקר, כשהסכום החודשי היה הרבה יותר ממה שקיבל בעבודתו שממנה פוטר.
התשובה למכתבו מאז התעכבה עד היום משום שלא היה תורם, וכעת שמצאו תורם שלחו לו תשובה. אבל הוסיפו ואמרו לו, שמכיון שהם מעוניינים שהתמיכה תהיה גם במי שנזקק לעזרה, לכן הוא צריך הוא לעמוד בשני תנאים:
א. שלא יעבוד בשום משרה אחרת. ב. שלא תהיה לו מכונית.
הנה, התנאים הללו התאימו לו בדיוק, כי את שני הדברים הללו לקח לו בורא העולם יומיים לפני כן!
'אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים כך.
(מתוך הגיליון הנפלא 'מי באר' של ידידנו מזכה הרבים רבי ישראל מאיר אלטמן שליט"א, ע"פ 'האמנתי כי אדבר')