יעקב א. לוסטיגמן
בליל ל"ג בעומר השתתף הרב ג' מבית שמש בחגיגות ההמוניות בהילולת הרשב"י במירון. הוא נקלע כמו רבים אחרים למעמד ההדלקה של כ"ק מרן אדמו"ר מתולדות אהרן, וגם היה בין מאות האנשים שנדחסו בתוך 'מעבר המוות'.
הוא נדחק ונדחס בין ההמון, הרגיש את צלעותיו נמחצות, נשימתו נעתקה ממנו. ברגע אחד כשהתאפשר לו, ניצל את ההזדמנות, התרומם מעט וקפץ כלפי מעלה כדי לשאוף אוויר. הדוחק העצום גרם לכך שהוא נותר במשך דקות ארוכות כך, כשהוא מוגבה מהארץ ורגליו אינן נוגעות ברצפה.
ימים אחדים לאחר מכן למדנו בדף היומי על הנסים שנעשו בבית המקדש, שם עמדו צפופים והשתחוו רווחים, ורש"י מסביר שצפופים הוא מלשון 'צף', כי האדם הנמצא במקום צפוף יכול לנתק את רגליו מהרצפה ולצוף בעודו נתמך בהמון המחזיק אותו. בדיוק כמו הרב ג. מבית שמש.
כשהצליח להיחלץ מן התופת ולהימלט מהצפיפות, הסדיר מעט את נשימתו, ואז החלו להגיע בשורות האיוב על ההרוגים הרבים שנותרו מוטלים שם, במעבר הצר והנורא שהפך למלכודת מות.
הוא שב לביתו אבל וחפוי ראש, כמו כל עם ישראל. התאבל מרה על ההרוגים, והתחזק באמונה שהכל מאתו יתברך, וברצות ה' אירע כל זאת.
ביום חמישי של פרשת בהעלותך, החל לקנן בלבו רצון עז לעשות את השבת באתרא קדישא מירון. בשבת זו ציינו את ה'שלושים' לאותו אסון נורא, והרב ג' הרגיש צורך עז לשהות ביום זה במירון, להתרפק על הציון הקדוש, לשאת תפילה לבורא עולם, להודות לו על הנס האישי שאירע עמו ולהתפלל עבור בני משפחותיהם של אלו שלא זכו להיחלץ משם כשהם בין החיים, כמו גם עבור הפצועים שחלקם עדיין לא החלימו.
נו… רצון לנסוע למירון זה לא עניין נדיר. אנשים רבים רוצים ולא נוסעים, וגם הוא חשב שזה יישאר בגדר רצון בלבד. הוא הדחיק את המחשבות הללו אל ירכתי המוח והמשיך בעיסוקיו ובסדרי הלימוד הרגילים שלו.
בבוקרו של יום שישי, כשהתעורר משנתו, הרגיש שהרצון לנסוע למירון הוסיף והתחזק במשך הלילה. עברה שעה, עברו שעתיים, ואותה שאיפה הלכה והתעצמה הלכה והתחזקה.
אין לו איפה להיות שם, במירון, אין לו כסף לנסיעה היקרה, הבית עדיין לא מאורגן לשבת, והוא בוודאי לא ייסע וישאיר את רעייתו להתמודד עם כל הקניות, הבישולים וארגון הבית לבדה, בלי עזרה בכלל מצדו.
הוא רוצה? אז מה. האם כל מה שרוצים מקבלים?
התפלל, למד את סדרי הלימוד הרגילים שלו ליום שישי בבוקר, יצא לקנות חלות ומצרכים נוספים לכבוד שבת קודש, עזר בבית עם השטיפה והארגון, ורק אחרי שהבית כבר היה מוכן לשבת, הציץ בשעונות וראה שהשעה כבר אחת וחצי בצהרים.
הוא הרים טלפון לחבר הנמנה על עדת חסידי לעלוב שנוהגת לשבות בשבת 'בהעלותך' במירון כבר למעלה משבעים שנה ברציפות, ושאל אותו אם הוא יודע על מישהו שנוסע מבית שמש או מהאזור למירון בשעה זו, ויש לו אולי מקום פנוי עבורו.
החבר המופתע לא הסתיר את צחוקו: "בשעה כזאת? עכשיו נזכרת? כולם כבר נסעו. גם אני כבר מגיע עוד מעט למירון…".
אבל הוא הבטיח לנסות, ובינתיים יצא הרב ג. אל הכביש העוקף של בית שמש, מנסה לעצור טרמפים שיובילו אותו למחלף לטרון, בזמן שהחבר הלעלובאי מנסה למצוא איזה נהג ירושלמי עם מקום פנוי באוטו, שעדיין לא יצא למירון.
באותו זמן יצא כותב השורות, גם הוא חסיד לעלוב מן השורה, אל הדרך מבית שמש למירון…
נכון, השעה כבר מאוחרת, אבל בביתי בדיוק עושים קצת שיפוצים, והיה צורך להשלים את הכנת החשמל לפני שיבוא הרצף וידביק קרמיקה. איש המקצוע עבד במרץ ובעל הבית עמד על ימינו לסייעו כדי שהמלאכה תתבצע במהירות וביעילות.
אחרי ריצה למקווה והתארגנות מהירה, נכנסתי למכונית ויצאתי אל הדרך, כשיש לי ברכב מקום אחד פנוי.
ביציאה אל הכביש העוקף של בית שמש פגשתי את הרב ג' שלא הספיק אפילו להזיע בחום הקיץ. פחות משתי דקות הוא עמד בתחנה.
עצרתי לו, חשבתי שאוכל לעשות טובה ליהודי ולקדם אותו עד לאחת התחנות הבאות. הוא כנראה איחר את האוטבוס ורוצה להספיק אותו בתחנות הבאות…
הוא פותח את הדלת ושואל אותי: "לאן אתה מגיע?".
למירון, השבתי לו, והוא פשוט נכנס ומתיישב ברכב.
לאיפה אתה צריך? שאלתי בחוסר הבנה, והוא השיב לי בטבעיות: "אני נוסע למירון…".
כך כוונו השניות ונמשכה העבודה בביתי בדיוק עד שהוא סיים לסייע בקניות ובניקיונות, ויצא לדרך כשהוא בוטח בהקב"ה שיוליך אותו אל המקום הנכון, ובזמן הנכון…