הימים הקשים העוברים על כלל ישראל, משותפים לכולם. הם ימים קשים בגשמיות וקשים לא פחות ברוחניות. האסון הכבד שניתך בשמחת תורה האחרון, ילווה את העם היהודי לדורות. אם פרעות תרפ"ט וטבח של כמאה ושלושים יהודים נכנס להיסטוריה כאסון נורא, אפשר לתאר לעצמנו כיצד ייזכרו בהיסטוריה פרעות תשפ"ד בהן נטבחו כאלף וארבע מאות יהודים באכזריות מחרידה. מצויים אנו בעיצומה של מלחמה קשה הגובה אף היא חללים, ואין איש יודע את סופה. מומחי הביטחון שכשלו כישלון חרוץ, אומרים בפה מלא שעם כל כובד האסון שעדין קשה לעיכול, היה נס גדול, כמעט גלוי, שהאויב האכזר מצפון לא הצטרף למערכה באותה שבת. לו רק חלילה וחס, היו לוחמי החיזבאללה פורצים את הגבול הצפוני ומגלים כי גם שם הצבא אינו ערוך ואינו מוכן, האירועים בדרום היו מחווירים לנוכח מה שיכולו כוחות הקומנדו המיומנים של החיזבאללה לחולל בצפון, ד' ישמרנו ויצילנו.
זה באשר לחלק הגשמי. הנראה לעין. שם רואים אנו את הקרבות הכבדים המתחוללים בכל גבולות הארץ, את המטוסים המפציצים, את הטנקים השועטים, את רבבות החיילים הנלחמים בכוחות־נפש אדירים כדי לפגוע במבקשי רעתנו. אבל יש את החלק הקשה יותר, זה שאינו נראה לעין. זו הידעה הברורה כי הנשק האמיתי, היעיל, הקטלני, היכול להכריע את המערכה, זה כוחות הצבא של עולם התורה. 'חיל השם' כפי שקורא להם הרמב"ם (סוף הלכות שמיטה ויובל). תורתם ותפילתם, היא זו שתכריע בסופו של דבר את המערכה. קשה להסביר את הדברים למי שאינו חדור אמונה עד לשד עצמותיו, כי מראות הפצצות, הפגזים, ירי הלוחמים, ההסתערות שלהם על היעד, הרבה יותר 'משכנעים', מאשר מראות לומדי התורה וזעקות התפילות בכל מקום ומקום.
היא כלי הנשק האחד והיחיד היכול להכריע בשדה המערכה
כי התפילה אינה רק 'כלי עזר' במלחמה, כי אם היא כלי הנשק האחד והיחיד היכול להכריע בשדה המערכה. אכן, עיני בשר מוגבלות לנו. בעינינו אנו רואים חיילים וטנקים ומטוסים ופגזים וטילים, אבל אם ננסה להמחיש את הדברים במשל, הרי בשדה הקרב הנוכחי מתנהלת המלחמה לפחות בחלקה, על ידי רובוטים חמושים. כמו המזל"טים – המטוסים הזעירים ללא טייס – המשייטים כיום באוויר ומעניקים תמונה ברורה על המתחולל בקרקע ויש מהם החמושים בנשק קטלני ופוגעים בדיוק מירבי באויבים על הקרקע. כולם יודעים שהללו מופעלים מחדר פיקוד אחורי בו יושבים מומחי המחשבים המשדרים הוראות לכלי הטיס הללו. כמה נואל יהיה הדבר, אם לאחר תום המערכה, יחליט הרמטכ"ל להעניק ציוני לשבח – צל"שים – לרובוטים היעילים הללו, במקום למומחי המחשבים שהפעילו אותם. גם אם בשדה הקרב לא ניתן לראות את אנשי המחשבים הללו, היושבים אי־שם מאחור, ומנהלים את הקרבות, הרי ברור הדבר שהם הם אלו אשר בכוחם הוכרעה המערכה. ויותר נכון יהיה לומר – הם אלו אשר לחמו בפועל, גם אם איש לא ראה אותם בשדה המערכה.
זה צריך להיות המבט שלנו, כיהודים מאמינים, על המתחולל בשדה המערכה. שדה המערכה אינו בעזה או ברפיח, כי אם בהיכלי התורה, בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות. לא כמליצה אלא כעובדה! ואלו הנושאים תפילה מעומק הלב למען "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה", הם החיילים הניצבים בחזית. תחושת מחוייבות עמוקה, חייבת להיות לכל אחד ואחד השותף בצבא הלוחמים האמיתי, ויחד עם זאת ידיעה ברורה כי מי שאינו נוטל חלק במערכה, הרי הוא כעריק הבורח בשדה הקרב, על כל המשתמע מכך. איך בכך משום זלזול במסירות נפשם של אלו הניצבים מול האויב ומסכנים את חייהם בקרב, אבל יהודי מאמין צריך לדעת בבירור כי הניצחון אינו מושג שם, כי אם במקומות התפילה, אף אם העיניים מטעות אותנו.
(יתד נאמן י"ט חשון תשפ"ד)