ר' משה חוזר לביתו אחרי יום עבודה. הגברת מגישה לו ירקות מתובלים, ובד בבד מספרת לו את החדשות:
"משה, בן דוד שלך, אבא לתשעה ילדים, חלקם פיצקלא'ך, ד' ישמור, הבדיקות אצלו לא מרנינות, ממש מפחיד…"
ור' משה? מלא אמונה כרימון: "רעיתי היקרה, הסירי דאגה מליבך, בורא עולם גדול, אין ממה לדאוג".
והוא ממשיך ללעוס ביס נוסף: א'מחיה! בקושי סיים, והוא מבקש: האם אפשר לקבל מנה נוספת?
מוגשת לו צלחת עם מרק עוף מהביל וקניידלא'ך, לפעמים גם שקדי מרק.
"משה, שמעת?" – ממשיכה הרעיה לספר לו: "החבר שלך מהשטיבל, עם החובות, זה שגר לא רחוק, פוטר מהעבודה. מסכנים! מה יהיה שם עם לחם וגבינה"?
כף המרק עולה ויורדת. ר' משה אוכל עם מצב רוח מרומם, וכולו משדר בטחון בק-ל חי: "רעייתי, קצת סבלנות, ומעט בטחון בד'. וישועה קרובה לבוא".
במנה השלישית, הקינוח: "משה, שמעת? יעקב השכן ממולנו זכה בלוטו. שני מליון במזומן" – – –
"מה?! אני בשוק…"
הכף מוטחת באכזבה בשולחן, מושפלת. "קחי ממני את האוכל! קלקלת לי את התיאבון, הרסת לי את סוף הארוחה…!"
שנאת חינם – בלב פנימה
כלפי מה הדברים אמורים?
ישנה מחלוקת מעניינת בין הבבלי לירושלמי – מה חמור יותר. האם ג' עבירות שדינן יהרג ואל יעבור, או חוסר רגישות של 'בן אדם לחברו'. מסקנת הבבלי בגמרא (יומא דף ט') ש"בירה תוכיח" – הבית עצמו יוכיח. בית ראשון הלא חזר להיבנות אף שסיבת החורבן הייתה ג' עבירות, מאידך, הבית השני שסיבת חורבנו הייתה חוסר רגישות בבין אדם לחברו – לא חזר, ועדיין כאלפיים שנה אחרי החורבן הבית עדיין בשממונו, ומכאן שחומר 'בין אדם לחברו' גרוע מג' עבירות! זו מסקנת הבבלי.
אבל בירושלמי מסכת יומא אמרו, שדנו בכך חכמי התורה בא"י, שניים מהחכמים מסקנתם כחכמי בבל והראיה שלהם שבירה תוכיח, וכנ"ל. אך מאידך, דעת רבי זעירא שהן שקולות, העבירות שוות בחומרתן. ולדעתו אין ראיה מחורבן הבית, כי אחרי בית ראשון הם חזרו בתשובה ולכן חזר הבית ונבנה, משא"כ דורות האחרונים שלא עשו תשובה, ומחמת כך עדיין אנו בחורבנו. ע"כ דברי הירושלמי.
רבינו המהרש"א שואל ותמה מאד: הא גופא קשיא, אם אכן העבירות שקולות, כיצד קורה באמת שלא עושים תשובה? מה ההיגיון שעל ג' עבירות הצליחו ועשו תשובה בכמה עשרות שנים והבית נבנה בתפארתו, ועל בין אדם לחברו כבר אלפיים שנה שאנחנו מדשדשים בחטא? אם העוונות שקולים – היכן אנחנו תקועים?
מבאר המהרש"א, ודבריו נוקבים ויורדים לעמק השיתין:
"שהיתה להם שנאת חינם בלב, ולפנים (מבחוץ) כאילו אוהבים, כמו שאמרו שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. ועוונם זה יותר קשה מעוון שבגלוי".
המהרש"א לומד שמבחוץ הם נראים כאוהבים, שותים ואוכלים זה עם זה (אולי מפעם לפעם 'דקירה' ו'עקיצה'), שמחים זה עם זה, אבל עמוק עמוק בלב – לא מפרגנים לשני!
'שמחה' מהשפה ולחוץ
החברותא מגיע ומספר בבוקר: "ידידי היקר, שמעת שר' יענקל מהכולל קיבל משרה של מגיד שיעור"?
השומע, רץ אל ר' יעקב בצהרים: "מזל טוב! שמעתי ממש היום כי בחרו אותך, ה' ירבה גמולך בתלמידים מקשיבים! תבורך מפי עליון – כפול מליון!"
אבל בלב הוא חושב: "חה, חה, חה, אני הרי זוכר אותו מהישיבה, הוא היה מהעשרה הפשוטים שבישיבה, רחמנות על מי שסגר אתו עסקה, זה הרי מקח טעות מדאורייתא…"
ועוד מהחברותא: "שמעת? ר' שמחה סגר שידוך, ועוד איזה שידוך! הקרן, הייחוס, גם הכסף גיוואלדיג!"
הוא פוגש את ר' שמחה: "מזל טוב, איזו שמחה! לא יאומן, ברוך ד'. בעזרת ד' וודאי הבנין שיבנה יהיה גדול, ושיהיה לך מהם שישים ריבוא צאצאים, שתהיה בחופת כולם"!
אבל בלב הוא חושב: "מסכנים המחותנים, לא מדמיינים איזו סחורה הם קבלו. הם עוד יתבשרו על כך בהמשך…"
תאמר לי ר' צדיק, וכי זה על חשבונך?! תפרגן לו! הרי על כך כותב המהרש"א "אוכלים ושותים זה עם זה ונראים כאוהבים". מגיעים לשמחות, מתחבקים, אבל בלב הייתה להם בעיה. שנאה. הוא לא מסוגל לפרגן. אבוי.
הבן מספר לאבא בשעות הצהרים: "אבא, ראית את מוטי השכן, מרחיב ובונה. בושה וחרפה. יש לו כבר 4.5 חדרים, בקושי 6 ילדים, ועכשיו יוצא עם 55 מטר נוספים. מעניין; מהיכן הכסף, את מי הוא כבר שיחד שם בעירייה?"
רבונו של עולם! וכי זה על חשבונך?! מה אכפת לך, שיבנה עד אחרי הנילוס? תפרגן לו עם כל הלב ומעומק הלב!
(מוסף שבת קודש | יתד נאמן ה בתמוז תשפ"ג)