כשהרבי מ'תולדות אהרן' התכונן לעלות בל"ג בעומר למירון לערוך חלאקה לאחד מבניו, ביקשו רבים מחסידיו להצטרף אליו. אולם הרבי הציב תנאי בפני המבקשים לעלות מירונה: כל חסיד יפקיד אצלו סך עשר לירות, סכום נכבד באותם ימים, וזאת היות שבדרך לציונו הקדוש של רשב"י ניתן להיכשל במראות שאינם כשרים, לפיכך מי שיזהר וישמור את עיניו בתכלית הקדושה יקבל את פקדונו בחזרה, ומי שחלילה יכשל, יפסיד את כספו
ביום המיועד הצטופפו רבים מחסידי תולדות אהרן בשלשה אוטובוסים שעשו את דרכם למירון. בהגיעם לתחתית ההר ירדו מהאוטובוסים, ורק לאחר שכל אחד מהנוסעים הפקיד סך עשר ל"י בידי אחד הגבאים, החלו לצעוד במעלה ההר. הם נעמדו בשורה, כל אחד שם את ידו על כתף חברו, וכך התקדמו. בעינים עצומות כשפיהם מלא שירה 'בר יוחאי נמשחת אשריך'.
השביל העולה המה באנשים נשים וטף שהתקבצו מרחבי הארץ לרגל ההילולא. הדוחק והצפיפות היו ללא נשוא, וחסידי תולדות אהרן עצמו את עיניהם והתקדמו באיטיות צעד אחר צעד. לפתע הגיח מבין אלפי האנשים יהודי זקן שמלבושיו העידו כי מוצאו מעדות המזרח, הלה אחז במקלו והחל מפנה את ההמונים לצדדים בקראו בקול רם "פנו דרך, פנו דרך". הציבור הרחב נענה לו ובתוך דקות ספורות נתהוה שביל מרווח בין ההמונים. החסידים נשמו לרווחה. לזאת לא פיללו. הם המשיכו לעלות במעלה ההר בשמירת עינים עד הגיעם לחצר הציון הקדוש, שם ביקשו להודות ולהכיר טובה לזקן אשר סייע בידם, אך הלה נעלם ואיננו.
בחזרם לירושלים נכנסו החסידים לחדר הרבי. הוא התבונן בהם במבט חודר ובוחן, וכל מי שהכיר בו כי שמר את עיניו בטהרה, החזיר לו את כספו.
(שבילי התורה)