"וימלא אתו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (לה, -לב)
כשהייתי נער צעיר, בגיל בר מצוה, למדתי בישיבת "תפארת ישראל" בחיפה.
ראש הישיבה שלנו, רבי מאיר דב רובמן זצ"ל, שגאון גדול וענק רוח היה, נהג למסור לנו שיחות עמוקות, למרות היותנו נערים צעירים. באמצעות שיחותיו גרם לנו הרב לדבוק בתורה הקדושה ובחכמיה. שיחות אלו נערכו בספרו "זכרון מאיר", ועל אף שנפטר לפני כארבעים וחמש שנים, תורתו עדין מהדהדת.
זכורני דרשה נפלאה שדרש הרב על פרשתנו:
הקב"ה לקח את בצלאל בן אורי, ומלא אותו רוח אלוקים – רוח הקודש, נתן בו חכמה, תבונה ודעת גבוהים מאוד, ונטע בו את כל המידות העצומות והנפלאות שצריך שתהיינה לאדם רם המעלה. כל זאת, כדי שיעסוק במלאכת המשכן, בזהב בכסף ובנחושת.
לכאורה לא מובן מה הצורך בכל זה. בכל מדינה ניתן למצוא אנשים בעלי כישורים, ידע ומיומנויות, שעוסקים בהצלחה רבה בעבודות נגרות, פחחות, צורפות וכדומה. אנשים כאלו היו מסוגלים, לכאורה, לבנות וליצור את כלי המשכן ללא קושי ניכר. מדוע, אפוא, היה צורך לקחת את בצלאל בן אורי, ולמלא אותו חכמה, תבונה ודעת? לשם מה הוא היה זקוק לכל המעלות הגדולות והנפלאות הללו?
לדעת לכוון לרצון הבורא
ביאור העניין, כי מלאכת הקמת המשכן איננה מלאכה פיזית גרידא, ובוודאי שלא די ליצור את הצורה החיצונית והאומנותית בלבד. את המשכן וכליו צריך ליצור ולעשות באותה מחשבה ובאותה כוונה של בורא עולם, צריך לדעת לכוון לדעת עליון. רק באופן זה יעמדו המשכן וכליו על מתכונתם, ויהיו ראויים וכשרים לייעודם הרוחני.
בעולם יש אומנים גדולים, אך הם אינם ראויים להקים את משכן ה'. רק אנשים צדיקים וקדושים כבצלאל בן אורי, ולצידו אהליאב בן אחיסמך, הם מתאימים להיות בוני המשכן, וכדי שתצלח מלאכתם – מילא אותם ה' ברוח אלוקים, וחנן אותם בחכמת לב מיוחדת.
הקב"ה אומר למשה (לעיל לא, ו): "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ועשו את כל אשר צויתך". כיצד?
בני ישראל הביאו את תרומותיהם למשכן – "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אתו הביאו את תרומת ה'". הם הביאו את כל החומרים שנדרשו להקמת המשכן וכליו ובגדי הכהונה – זהב וכסף ונחושת, תכלת, וארגמן ותולעת שני, ושש ועיזים, עורות אילים מאודמים, ועורות תחשים, עצי שטים, אבני שוהם, אבני מילואים.
מה עושה אומן רגיל? לוקח אחד מן החומרים שנתרמו, ובונה בו את הכלי הנדרש. למשל, לוקח מטיל זהב של אחד התורמים, לא משנה של מי, ומצפה בו את כלי המשכן השונים – הארון, המזבח, הקרשים וכל שאר הכלים שהתורה ציוותה לצפותם זהב. מבחינתו לא משנה איזה זהב משמש לאיזה כלי, העיקר שהוא בונה לפי ההוראות, והחומר ממלא את ייעודו.
אבל למלאכת המשכן זה לא מספיק. כאמור, צריך לדעת לכוון לדעת עליון, צריך לדעת מהו רצון ה', איזה זהב מתאים לאיזה כלי. כמו כן, צריך לדעת מה הייתה המחשבה של התורם בשעה שהביא את תרומתו למשכן, ולכוון לכוונתו. בלי זה, חסר בעיקר המלאכה.
לבצלאל הייתה החכמה האלוקית הזאת. הקב"ה מילא אותו רוח אלוקים, ועל ידי כך היה יודע "לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת", דהיינו, ידע לכוון למחשבות של מעלה ולמחשבותיהם של בני אדם, ולפי זה ידע להתאים כל תרומה למטרה המדויקת שלה.
בצלאל, בחכמתו האלוקית, ידע להקים את המשכן ולהביאו אל שלמותו, עם כל המחשבות והכוונות. על ידי כך זכה להקים את משכן ה' שתהיה בו השראת השכינה.
ממנו היו שואבים רוח הקודש
עלינו לדעת: המעלה הגדולה של המשכן והמקדש – היא השראת השכינה.
נצטווינו בתורה הקדושה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" (דברים טז, טז). כל אדם מישראל היה עולה לבית המקדש שלוש פעמים בשנה. בימי הרגל הוא היה מקריב קורבנות, רואה כהנים בעבודתם, ולויים בדוכנם וישראל במעמדם. מה יותר נפלא מזה? (עיין תוספות בבא בתרא כא ע"א ד"ה כי מציון).
אך מה הייתה המעלה הגדולה והמיוחדת של כל המציאות המרוממת הזאת? – השראת השכינה! על ידי השראת השכינה היה האדם שואב רוח של קדושה וטהרה, מתעלה ומתרומם למדרגות נשגבות.
לאחר הרגל היה האדם שב לביתו, חוזר לשגרת חייו, ושוקע לתוך ימים של חולין. הוא היה מעבד את שדותיו, את פרדסיו וכרמיו. חורש, זורע, נוטע, קוצר, זומר. אבל בתוך כל החולין הזה, כל העת הייתה מלווה אותו הרגשה של קדושה וטהרה – אותה הרגשה מיוחדת שנחקקה בנפשו בימי העלייה לרגל.
חלפו כמה חודשים, שוב מגיע הרגל. שוב הוא עולה לירושלים, למלא מחדש את ה"מצברים" הרוחניים שלו. אם, למשל, הרגל האחרון היה סוכות, הרי עברו עליו חמישה חודשים ארוכים של חולין עד לרגל הבא – פסח. אמנם במשך כל חודשי החורף לא פג הרושם העילאי של ימי הרגל של חודש תשרי, אבל עצם הידיעה שהנה הוא שב ועולה לירושלים, הייתה מפיחה בו התרגשות מחודשת.
ההתעלות הגדולה שהאדם היה זוכה לה במשכן ובבית המקדש, הייתה מלווה אותו כל הימים. הוא יכול היה לחיות את שגרת חייו בלי דאגה למצבו הרוחני, כי ידע שהקב"ה צמוד אליו. גם כשהוא עובד בשדה ובכרם, הוא מרגיש כאילו הוא נמצא בבית המקדש, הקדושה חופפת עליו כל היום.
השפעתו העצומה של רגע במקדש
רבי אליהו זצ"ל מוילנא, המכונה "הגאון מוילנא" [וכן "הגאון"], היה מגדולי חכמי התורה שבישראל.
ניגש אליו אדם ושאלו: "כל עם ישראל, בכל דור ודור, מתחננים: 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', 'ותבנה ירושלים עירך במהרה בימינו', ועוד כהנה וכהנה תפילות ותחנונים על בניין בית המקדש. מדוע? מה יש בבית המקדש הזה, שכל כך נכספים אנו ומשתוקקים אליו?".
השיב לו הגאון במתק שפתיים, ואמר: "הן יודע אתה, ש'יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה' (אבות ד, יז), אך דע לך, שמוכן אני לתת את כל שכר העולם הבא שלי, תמורת רגע אחד בבית המקדש!".
לכאורה, אמר לו הגאון כך, כיון שברגע אחד בו נמצא האדם בבית המקדש, יכול הוא להשיג חכמת ה' וקדושה ומעלות רוחניות נשגבות, יותר ממה שאפשר להשיג בשבעים שנות חיי עמל.
על ידי רגע אחד בבית המקדש, זוכה אדם להגיע להכרה האמיתית ולאמונה הצרופה, באופן שכל לבו מתמלא ומתרגש ממנה, וכל רצונו ומאודו נהפכים להיות דביקות בה'.
"טעמו וראו" את מתיקות התורה!
והנה כיום, שאין לנו לא כהן ולא נביא, ולא בית מקדש שיכפר, הדרך היחידה לקנות את החכמה הנפלאה ואת הדביקות בו יתברך, היא באמצעות לימוד התורה הקדושה.
כאשר באים לדבר ולעורר על עם ישראל בגלותו, ועל חורבן הרוחניות של האומה היהודית, חייבים לזכור מנין שאבו כל החכמים והגדולים שבעם ישראל את חכמתם הנפלאה, אשר כל חכמי העולם לא הצליחו להשיגה, ונחשבו כעשבי השדה בפניהם.
כל החכמה הנפלאה הזו שאובה מתוך התורה הקדושה, "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ד, מד).
כיום, למרבה הצער, רבים מבני עמנו אינם מכירים את תורת ישראל היכרות אמיתית. הם לא מבינים ולא יודעים, שהתורה היא המקור לחכמה הגדולה ביותר שיש בעולם. רק אלו הלומדים אותה בלב ונפש, ומתמידים בלימוד – זוכים להבין באמת את חכמתה.
אנשים הרחוקים משמירת תורה ומצוות, רואים את בחורי הישיבה והאברכים שוקדים יומם ולילה בלימוד התורה הקדושה, מתוך חשק, מתיקות והתלהבות, והם תמהים ומשתוממים על כך.
רבים מהם מבקשים לדעת: "מדוע האברך הזה כל כך דבק בגמרא? הציעו לו משכורת של מאתים אלף שקל לשנה, עם רכב צמוד ועם תנאים מעולים, ובכל זאת הוא לא מוכן לעזוב את לימוד הגמרא. איך קורה דבר כזה, ולמה?".
אדם שלא טעם בעצמו את מתיקות התורה, לא יוכל להבין את התשובה על התמיהה הזו. רק לאחר שיהגה בעצמו בתורה הקדושה זמן מסוים, ויראה את חכמתה הנפלאה ויעמיק בה – רק אז יוכל להבין מדוע אנו משתוקקים ללמוד אותה, ואיננו מוכנים לעזוב אותה בשום פנים ואופן. וכבר נאמר לנו: "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים לד, ט), "כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה" (מברכות קריאת שמע).
על כזה גאון לא אוותר!
לפני כשלושים שנה אירע מעשה, שזכיתי ב"ה להיות חלק ממנו:
היה אצלנו תלמיד בעל לב טהור ושכל נפלא. הבחנתי בו שעדיו לגדולות וכוונתי אותו, כמובן, שימשיך את לימודיו בישיבה הקדושה.
שמע על כך אלוף משנה אחד, שהכיר את הבחור, בא אלי ואמר לי: "אתה יודע, הרב אלבז, מה הוא יכול להיות?! הוא יוכל להיות אחד המהנדסים הגדולים ביותר של מדינת ישראל… יש לו מוח אדיר, איך אתה לא מעודד אותו ללכת ללימודים אקדמאיים?!"
כמובן, בתוך תוכי ידעתי זאת, רק שאותו אלוף משנה אימת וחיזק אצלי את הדבר. אמרתי לו: "מה, באמת? הוא כזה גאון? אם כך, אני אתאמץ עוד יותר שעם ישראל לא יפסיד אותו… אסור לעמנו לאבד כזה חכם, כזה גדול בתורה, שיעמיק וינחיל את התורה לעם ישראל! מהנדסים מוכשרים לא כל כך קשה להשיג, ובכלל אין חיוב שמהנדס יהיה דווקא יהודי. אבל על תלמיד חכם גדול – בשום אופן לא אוותר!".
באמת, לא ויתרתי עליו. היום הוא מאור גדול של עם ישראל, אחד המאורות שמביאים את התורה בעמקותה ובאמיתותה.
דעו לכם, נלחמתי מלחמה לא פשוטה מול אותו אלוף משנה, שבא אלי לביתי, וזה עוד היה קל ופשוט, לעומת המאמץ שאליו נזקקתי כדי לשכנע את ההורים.
לאחר שיושרו כל ההדורים, ברוך ה', נכנס הבחור לים התלמוד, והתחיל להבין את העמקות הנפלאה, ומאותה שעה לא אבה לעזוב את הגמרא.
לפני שזכה להתחיל ללמוד, היו לו קושיות ותמיהות עצומות על התורה ועל היהדות. אבל אחרי שהתחיל ללמוד את הגמרא, כל הקושיות נמסו. התברר למפרע, שאלו לא היו קושיות, רק חוסר ידע וחוסר הבנה.
הרי לנו "טעמו וראו כי טוב ה'".
(מתוך הספר 'משכני')