"…אני זוכר מלפני הרבה שנים, נכנסתי לשאול כמה שאלות ממרן ראש הישיבה הרב שך זצ"ל. נכנסתי לחדר שלו, הוא היה שקוע בלימוד, לא ידע בכלל שאני נמצא בתוך החדר. היה שקוע בתוך הלימוד עם חיוך על הפנים שלו, שמח, להבדיל כמו ילד שיש לו הצעצוע הכי גדול בעולם. הוא היה מרותק לגמרא, עם חיוך, עם שמחה והדרת פנים. הוא הציץ ברא"ש, חזר לגמרא, שוב הסתכל בתוך הרא"ש, עיין עמוק בקרבן נתנאל, הוא היה מלא שמחה. ואז הרים את הראש וראה שאני עומד שם, ופנה אלי.
"שאלתי את השאלות, זה היה משהו שנוגע לצרכי ציבור. הוא ענה לי מה שענה. הוא היה מלא אש, כח, פייער. אחרי שגמרנו את השיחה, פניתי לצאת והוא המשיך ללמוד. ואז הצצתי רגע לאחוריי וכבר אני רואה אותו עם אותו חיוך, עם אותה שמחה. ברגע שנגמר לו העסק בצרכי ציבור, הוא חזר מיד כולו לתוך הגמרא, עם האושר והשמחה על הפנים.
"עכשיו זו השנה העשירית, היארצייט העשירי, של מרן הרב אלישיב זצ"ל, שהדריך אותנו כל השנים. הדריך אותנו ב'קנין הלכה', ב'דף היומי בהלכה', ובכל עניני ההלכה וההשקפה. מי יכול לשכוח את הרב אלישיב זצ"ל כאשר היה עוסק בלימוד, עם הניגון המיוחד שלו. זה היה כמו שירת מלאכי השרת, כמו הלויים, כמו השירה בבית המקדש, איך שהוא היה לומד עם הניגון שלו, עם השמחה הפנימית והחיבור לתורה.
"הנכדים מספרים, ששאלו אותו כמה פעמים הוא סיים את הש"ס, והוא אמר: יותר פעמים מאשר אתם חושבים. אבל ראה זה פלא, כאשר עברו על סדר היום שלו, ראו שהוא היה משקיע שש שעות בדף גמרא, כמו בפעם הראשונה שהוא לומד את הגמרא. שש שעות בדף גמרא.
בחורים לפעמים חושבים, הרי יש כל מיני ספרים וחידושים, אז מה צריכים את החיבור לראש ישיבה ולמגיד שיעור ולמשגיח? יש מלא מלא ספרים. זה לא נכון!
"צריכים חיבור לזקנים שיש להם את הרוח הקודש, שיש להם את האור הפנימי. צריכים להתחבר אליהם כדי שיהיה לנו חיבור לאור הפנימי. זה סוד הדבר, החיבור. החיבור לאור, החיבור לשמחה, החיבור לפנימיות של התורה, לאור של התורה, להיות מחוברים באור התורה.
"מרן הראש ישיבה ר' מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל היה אבא שלנו. כל השנים. הוא הדריך אותנו.
מספרים עליו שכשהוא היה בחור בישיבה בוילנא, ברמיילעס, החפץ חיים הגיע לוילנא, וכל הישיבה הלכו לקבל את פניו, ור' מיכל יהודה התלבט האם להפסיק את הלימוד כדי לצאת. היתה לו מלחמה פנימית, לצאת או לא לצאת, מה עושים? לבסוף הוא החליט שהוא לא יכול לבטל את הלימוד והוא לא יצא, ולמד בהתמדה כל השעות האלו. שאלו אותו אחרי הרבה שנים, אם החפץ חיים היה מגיע עכשיו לבני ברק, האם היית סוגר את הגמרא כדי לצאת לקראתו? והוא ענה: בוודאי! מה השאלה! והוסיף ואמר כי הוא מתחרט על שאז בווילנא החמיץ את ההזדמנות לראות את פניו.
"שאלוהו: ומה עם כל הדפים של הגמרא שהיית מפסיד, כל השעות של לימוד התורה? מה נשתנה בין אז לעכשיו? והוא ענה בדמעות: 'הייתי אז בחור צעיר, ולא הבנתי שאילו הייתי זוכה לראות את ה'חפץ חיים', כל שבעים שנות הלימוד שלי אחר כך היו נראות אחרת!'
"צריכים את החיבור הפנימי לאור של התורה! לשמחת התורה! את ההכרה הפנימית שזה המקום שלנו, שזו השאיפה והרצון שלנו. שהפנימיות של התורה תחדור לתוך פנימיות הלב שלנו.
"זה חלק עיקרי ויסודי מאוד בעבודה של בחור בישיבה גדולה ושל כל תלמיד חכם.
"הייתי אצל המשגיח שליט"א מרן הרב דן סגל, ביקשתי ברכה בשבילכם, ברכה בשביל האירוע וברכה בשביל כל פעילות 'דרשו'. והוא נתן ברכה מעומק הלב.
"ואז סיפרתי למשגיח, שכאשר הייתי בחור בן ארבע עשרה ניגשתי לר' אליהו לופיאן זצ"ל עם קבוצה של בחורים, וכולנו ניגשנו אליו לברכה, והוא בירך כל אחד ואחד, ואחרי שיצאנו מהחדר הוא קרא לי לחזור, ונתן לי עוד ברכה…
"אז ביקשתי מרבי דן סגל 'עוד ברכה' בשבילכם… והוא בירך עוד ברכה.
"אני מברך שוב, שיהיה לכם בריאות, הצלחה, בכל העניינים, שתגדלו מעלה מעלה במעלות התורה והקדושה והטהרה ושבפעם הבאה שאנחנו נתאסף, זה יהיה לקבל את פני משיח צדקנו במהרה בימינו אמן".