"ראשי אלפי ישראל הם" (א', ט"ז)
ראשית דבר ביקשנו לברר: כיצד היתה ההרגשה לגדול בצל ענקיים גדולי תורה מופלגים, הסבא מרן בעל הקהילות יעקב זצוק"ל והאבא מרן שר התורה זיע"א?
כילדים, חשבנו שיש לנו איזו זכות מיוחדת, גרנו בשכונה עם הרבה תלמידי חכמים ואנשים גדולים, כמובן שידענו שסבא מרן הסטייפלער הוא גדול הדור וכו', אבל לא חשבנו שיש לנו אישית, כילדים איזו 'פריבילגיה' מיוחדת. היינו ילדים ככל הילדים. כאשר גדלנו והבנו יותר, ידענו שעלינו לנצל את הזכות המיוחדת הזו, ללמוד מדרכיו ולהתחמם לאורו.
פריבילגיה לא היתה אבל 'מחייב' היה גם היה, תמיד היה מי שיזכיר "אתה נכד של מרן הסטייפלער, איך אתה מתנהג"?… אבל מעולם לא עלה בדעתנו להתגאות בכך או לבקש איזו שהיא הקלה או טובה בגלל הייחוס המפואר.
מרן הסטייפלער זיע"א היה "א גוטער זיידע", התחממנו בחיקו ובאברתו יסך לן, תמיד דאג ותמיד הרעיף אהבה, התעניין בנכדים, בלימודם ובמעשיהם. דווקא אצל האבא הכ"מ החינוך כלפינו כבנים היה יותר תובעני יחסית, היה את הימין מקרבת אבל היה את השמאל תובעת ואת ה'מכה על קדקדו ואומר לו גדל'!
אבל היה כאמור את הימין מקרבת. כשהיינו ילדים תמיד היה משחק איתנו בשעשועי חידות וחיפוש ספרים, מרכיב על הכתפיים, לוקח אותנו לים וכדומה, הוא היה מאוד מעורב בחיינו. אמנם בעיקר בצד של לימוד התורה – אך לא רק.
בציווי האב: קריאת העיתון היומי…
אם יורשה לשאול: מה ההבדל בין מרן הסטייפלער זצוק"ל למרן שר התורה זצוק"ל? במה מתבטא השוני ביניהם?
האמת היא – מהרהר הגראי"ש – כמובן שבסופו של דבר שניהם כיוונו לדבר אחד, ללמוד וללמוד וללמוד ושוב ללמוד!! אלא שהיה הבדל ביניהם בצורה ובדרך, בסגנון ובהנהגה. זה התבטא גם במענה לשואלים. מרן הסטייפלער זיע"א היה משיב לפעמים בדבר מתוך דבר, והאבא הכ"מ היה יותר עונה במענה קצר רק את ה'למעשה'.
למשל, פעם שאלתי את מרן הסטייפלער זצוק"ל בעניין לבישת טלית קטן. היה זה זמן לא רב אחרי שהתחתנתי ורציתי ללבוש ציצית ארוכה, בשיעור גדול, כמו שהחמיר מרן הסטייפלער עצמו. ושאלתי אותו האם יש לחשוש בזה משום "יוהרא"? והוא השיב וענה לי: "יוהרא אין בזה אבל אתה הרי אברך צעיר, אתה צריך להתלבש יפה ומכובד, לא כמוני שאני כבר זקן, ויכול ללבוש בגדים 'מוזנחים'…" זו דוגמא לתשובה ששוברה בצידה…
במקרה אחר שאלתי, כשלמדתי בישיבה, לגבי נסיעה לקברי צדיקים בצפון האם לנסוע או לא. מרן הסטייפלער אמר לי אז: "אי אפשר לדעת איפה באמת יש קברי צדיקים, רוב הקברים הם סתם המצאות של משרד הדתות שבאים וקובעים שלט גדול על ציון תנא כזה או אחר, ומלבד קברים בודדים כמו רשב"י ועוד כמה, רובם כלל לא קברי צדיקים". וכך הסביר לי כמה אין טעם לנסוע. אבל לבסוף הוסיף ואמר לי: "אם אתה רוצה לנסוע, תתפלל גם עלי"…
לעומת זאת, האבא הכ"מ התשובות שלו תמיד היו חותכות, קצרות, מתומצתות, וענייניות. אולי זה נבע מכך שהאבא הכ"מ תמיד היה פרוש לגמרי מהעולם הזה ולא היה מודע בהתחלה ל'חולשות' ולקטנות המוחין של השואלים. מרן הסטייפלער היה יותר מעורב בין הבריות וממילא התשובות 'לקחו בחשבון' גם את החולשות שלהם. בספרו 'אורחות יושר' כותב האבא הכ"מ שמאז שהחלו להגיע אליו אנשים הוא התוודע יותר לבעיות של הציבור, ועל כן חיבור את ה'אורחות יושר' כדי שלא יצטרך להרחיב ולענות לכל אחד ואחד.
דרך אגב, האבא הכ"מ כל כך היה מנותק מהוויות העולם, עד שמרן הסטייפלער 'הכריח' אותו לקרוא את העיתון מידי בוקר, אז האבא הכ"מ היה עובר קצת מלמעלה על ה'מאורסים' וקצת 'כותרות', ושוכח מזה בדיוק דקה אחרי שהניח את העיתון…
חטא ו'עונשו'
הזכרתם קודם את החינוך התובעני, במה זה התבטא, והאם כך אחז בדעתו שצריך לחנך?
ראשית כל היה לנו את הדוגמא האישית הטובה ביותר, הן מהאבא והן מהאמא, בין בתורה ובין בחסד וכו'. אבל מלבד מה שראינו, אבא חינך ללימוד, לדעת, לא לבזבז את הזמן, וכשהיה צורך גם היה מעניש, לפעמים בחומרה. אך את דעתו האמיתית כיצד לחנך כתב בצורה בהירה וברורה בספרו הנפלא 'ארחות יושר', שם כתב שמצד אחד חובה לחנך ולהעניש כשצריך.
בספרו 'טעמא דקרא' כותב ווארט עצום לגבי אבשלום שנאמר "ולא עצבו אביו מעולם". והקשה האבא הכ"מ מדוע באמת לא עצבו אביו? מדוע דוד לא חינך את אבשלום? ומבאר שדוד לא עצבו כי לא היה צורך בכך, הוא התנהג כשורה, ובכל זאת אומר הנביא שהיה עליו למצוא איזה סיבה להענישו, להעיר לו, בכדי לחנכו לעתיד.
מאידך, האבא הכ"מ כותב שיש ליזהר מאוד שלא להכות מתוך כעס, ולא להכות בחוזקה כמו שאמרו בגמ' ב'בבא בתרא': 'כי מחית לינוקא לא תמחי אלא בערקתא דמסאני', כלומר מכה קלה שלא יוזק.
אולי אפשר דוגמא מדרך החינוך…
אתן לכם דוגמה כמה היה חשוב לו החינוך. כשהייתה שמחת 'שלום זכר' בליל שבת, היה נוהג ללכת לאחל מזל טוב ולקח עמו אותנו הבנים. באחת הפעמים, ישב לידנו תלמיד חכם אחד בשמחת שלום זכר, ודיבר עם אבא בדברי תורה, הוא הקשה קושיה על הרמב"ם, ותירץ את הקושיה ע"י פלפול ארוך ונפלא.
לאחר דקות ארוכות, משסיים אותו תלמיד חכם לומר את ה"שטיקל תורה" שלו, השיב לו האבא הכ"מ: יש שם טעות סופר ברמב"ם, תראה בדפוסים החדשים שכבר תיקנו את זה", וכך במילים ספורות נפלה הקושיה וממילא נפל כל הפלפול המיותר. אחד הבנים לא הצליח לשלוט בעצמו וצחק למראה פניו הנפולות של אותו אדם שנשאר בפה פתוח ובלי 'חבורה'. לאחר שיצאנו מהמקום פנה אבא אל אותו בן שצחק ואמר: "אתה צוחק על אנשים? אתה פוגע? מעכשיו ולמשך שנה לא אקח אותך לשלום זכר", אבא עמד בדבריו, שנה שלימה הלה נשאר בבית בליל שבת, כמובן שהלקח נטמע בו ונצרב בנשמתו…
מאידך, היה פעם שהעניש אותי בטעות, לאחר שחשד שעשיתי מעשה מסויים ללא רשות, ולאחר שהעניש אותי התברר לו שהיה זה ברשות האמא, הוא הרגיש צורך לפצות אותי על כך, לכן קרא לי ואמר: "בוא, אני אצייר לך את המנורה", ואכן ישב עמי כחצי שעה, וצייר במתינות את המנורה עם גביעיה כפתוריה ופרחיה באומנות של ממש… בהחלט היה בזה פיצוי הולם…
'כל' האדם!
רבים שואלים כיצד ניתן להבין שהמתמיד הגדול שחס על כל רגע ורגע מזמנו, קיבל כ"כ הרבה זמן, כ"כ הרבה אנשים, ורבים מהם הטרידו הרי בדברים של מה בכך…
צריך להבין שלא היה לו 'נערווין'. הוא היה האדם הרגוע והשלו ביותר שהכרתי בעולם, למרות יראת השמים העצומה שלו ודקדוק ההלכה בדקויות שלא בנמצא, היה ברוגע מופלא. מה שצריך לעשות, עושים.
ממילא, קיבל את כולם מפני שכך כתוב במשנה "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". פעם שאלתי אותו כיצד מקבל אדם פלוני, שידעתי שעשה לו עוול גדול, בחיוך וללא הבעה של כעס או תרעומת, והשיב לי במילים הנ"ל: 'הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות'! בהדגשה על 'כל האדם'…
סיבה נוספת כנראה, אמר לי בהזדמנות אחרת כאשר הביע צער על שצריך ללכת לחתונות ואירועים שהיה מקפיד ללכת, שאלתי מדוע באמת הולך? אז השיב לי: "זה חסד", והוסיף: "אנחנו לא יודעים למה הקב"ה נותן לנו חיים, צריך לעשות חסד". לכן לא חס על זמנו, ובאמת 'מתוך שחסידים היו תורתן משתמרת' הוא הספיק גם את הלימודים שלו, גם את כתיבת התשובות במכתבים הרבים לצד קבלת אלפי אנשים
זה היה מחזה מופלא, כיצד מי שניצל את זמנו במקסימום יש לו את השלווה העצומה לענות לכל ילד ששואל שאלה. זו הנהגה שלא מצאנו בהכרח אצל אחרים.
הכל נבע ממידת הביטחון הפנימית שלו. הוא היה רגוע גם בנוגע למטלות רוחניות, מעולם לא היה רץ ברחוב, גם לא לצורך. "מה שנגזר זה מה שיקרה" – היה מרגלא בפומיה.
פעם אחת היינו צריכים לנסוע מחוץ לעיר, והגענו לרחוב נחמיה לתחנת האוטובוס, ראינו מרחוק את האוטובוס מגיע לתחנה, הוא הסתפק לעצמו האם לרוץ לאוטובוס, כיון שאם נפסיד את האוטובוס, הבא אחריו יהיה רק בעוד כמה שעות, ולבסוף הכריע שלא לרוץ "אם נגזר עלינו לנסוע באוטובוס הזה הוא יחכה לנו" – אמר. מרחוק ראינו את האוטובוס עוזב את התחנה, אך לפתע הוא נעצר אחרי כמה מטרים. הנהג ירד לבדוק משהו במנוע, אנחנו שבינתיים הגענו למקום עלינו על האוטובוס, לאחר דקות ספרות עלה הנהג והמשיך בנסיעה…
ראינו בחוש איך שהאדם המאמין והבוטח, מאריה סייעיה במה שצריך להגיע אליו.
מידת הביטחון הזו היתה נסוכה גם במה שייעץ וחרץ עבור אחרים. יום אחד כשהגעתי לאבא הכ"מ הוא אמר לי בשמחה פנימית רבה: "היום היתה לי ברית מעניינת", וסיפר: לפני שנה הגיע אלי יהודי אחד ואמר שהוא ואשתו (שהמתינה למטה ברכב) בדרך לנמל התעופה לטוס לאמריקה, הם נוסעים לצורך טיפולים מכיוון שלא נפקדו, נכנס לבקש ברכה שיצליח.
אמרתי לו: 'למה לך לנסוע לטיפולים זה לא פשוט ויש בזה שאלות, אם נגזר שיהיה לך ילדים, יהיה לך, ואם לא נגזר לא יועיל כל טיפול, חבל על הכסף והמאמץ'. אותו אחד נדהם אבל שמע וקיבל, ירד למטה ואמר לאשתו את הדברים והחליטו שמבטלים את הנסיעה וחוזרים הביתה.
היום הייתי בברית שלהם…!
לא בשמים היא!
כל בן תורה למד והגה בספריו הרבים המקיפים חלקים נרחבים בתורה הקדושה. כיצד בחר על מה לכתוב? כמי שהיה שם לצידו בשנים בהם כתב ויצר את החיבורים החשובים האלו, האם וכיצד היה סדר כתיבת הספרים?
באמת ספריו זכו לסיעתא דשמיא גדולה מאוד והצליחו מאוד, כי באמת כתב לשם שמים. הוא כתב על מה שצריך לכתוב, על מה שחסר לא על מה שנוח לו. יש לו חיבור פחות מפורסם מ'דרך אמונה' שנקרא 'שקל הקודש' שעוסק ברמב"ם הלכות קידוש החודש, זה כולל חשבונות וחישובים מסובכים כידוע.
מאחורי כתיבת הספר עומד סיפור שסיפר עם מסר עצום לכל אחד ואחד: פעם, בבחרותו בישיבה, ניגש למי שלימים היה שכנו הגדול – הגאון רבי גדליה נדל זצ"ל עם שאלה בנושא קידוש החודש. רבי גדליה זצ"ל מאוד העריך את האב ואף היה שולח אליו שאלות, אף על פי כן השיב לו במקרה הזה: "זה לא בשבילך, זה מסובך"…
האבא הכ"מ היה יכול להשתמט מכך ולעסוק בשאר חלקי התורה, אבל הוא אמר לעצמו אין דבר כזה "לא בשבילך"! זה חלק מהתורה וכל אחד צריך ללמוד להבין ולדעת כל חלק בתורה! מיד החל לעמול בסוגיות אלו, הוא נעזר הרבה בספר 'ישועה בישראל' של רבי יונתן בן יוסף מראז'ינוי (יצא לאור בשנת ת"פ) עד שלבסוף הוציא את הספר שקל הקודש. (כשהוציאו את רמב"ם פרנקל והגיעו ל'קידוש החודש' פנו אל אבא שיסייע בחלק הזה, הוא סירב והפנה אותם למי שלמד עמו עניינים אלו הלא הוא הגה"צ רוטברג שליט"א).
זה מוסר השכל לכל אחד; אין דבר כזה 'לא בשבילך', כל התורה שייכת לכל אחד.
n שמענו שאתם זכיתם להיות השליח מצוה להציע את חיבורו של הספר 'ארחות יושר'.
תחילת כתיבת הספר היתה כשביקש לחזק מי מקרוביו בנושאים מסויימים. למשל פעם חפץ לעודד את לבו של אחד מבני ביתו לחיזוק בתפילה, וכתב לו ליקוט מדברי חז"ל בנושא המסויים שבו היה נצרך לחיזוק, לאחר עשה כן בנושא לימוד התורה, ולאחר שהצטברו כמה מכתבי חיזוק כאלו.
אני זכיתי לבקש שיכתוב על עוד דברים הצריכים חיזוק ויוציא את זה כספר, הוא נענה לבקשה. הוא כתב את הספר בתוך זמן קצר ביותר של מספר שבועות, את התוצאה לא צריך להציג… מהרגע שיצא לאור נחטף הספר מהדורה אחר מהדורה, אבל האבא הכ"מ יחד עם האמא ע"ה החליטו שכל ההכנסות ממכירת 'אורחות יושר' יהיו לצדקה, ואכן, עד יומו האחרון היה בביתו קופה מיוחדת לספר 'אורחות יושר', וכל הכסף שהגיע מהמכירה היה לצדקה.
משעמל בה היא נקראת תורתו
מקום של כבוד נדיר ויחודי התבצר לספר 'דרך אמונה' על זרעים ששמעו יצא בכל המדינות אשר דבר המלך ודתו הגיע.
'דרך אמונה' נכתב בעמל רב. אופן לימודו היה להתחיל את הסוגיה מההתחלה, מהחומש, את כל הפסוקים עם מפרשיהם. אח"כ את המשניות על הענין עם המפרשים ואח"כ את הגמרא בכל מקום בש"ס שמוזכר ששייך לנושא שנלמד, וכן הלאה מכילתא ספרא וספרי וכו' עד לאחרון הפוסקים הלא הוא מרן ה'חזון איש זיע"א, את הספר 'חזון איש' למד כסדר ורשם לעצמו כל הלכה שיצאה, כעין 'פסקי תוספות' וכך הכניס כל פסק ממרן ה'חזון איש' על מקומו.
תוך כדי שהקיף את הנושא במקורותיו, כל שאלה או נידון שעלו אצלו במהלך העיון נרשמו במחברת מיוחדת. לאחר מכן עבר על השאלות האלו והנידונים וקבע את התירוצים עליהם, תוך שהוא מחשבן את השיטות, דבר בנוי על אופניו, וכמובן גם החידושים והיסודות שהתחדשו. כך בעמל וביגיעה, צעד אחר צעד, נוצר ה'דרך אמונה'.
ידיעת התורה שלו היתה מעל לתפיסה שלנו, אני לא זוכר פעם אחת שהוא אמר 'מצאתי חידוש במשנה ברורה' או ב'שולחן ערוך'. מאז שאני זוכר את עצמי הכל היה אצלו כמונח בקופסא. יכול להיות שיצא לו אחרת בסוגיה והתחדש לו דין חדש, אבל לא שמצא 'מראה מקום' חדש בש"ס ופוסקים.
אבל בכל דבר נבע ממה שהיה עמל בכל כוחו, למשל, הקונטרס 'קרני חגבים' שכתב והדפיס בתוך 'שיח השדה', התפרסם מאוד בזכות המעשה עם החגב, אבל הציבור לא יודע את האמת שמאחורי הסיפור, מתייחסים לזה כאל מופת שמימי ותו לא. אך האמת היא שהמופת הזה לא בא מאליו… צריך לדעת שקודם להופעת החגב, הוא עמל ויגע הוא טרח לברר את הדין ואת המציאות כפי כוחו, ואף טרח לקחת ספרי טבע משכניו משפחת רייכמן שהאמא היתה מורה לטבע, ממילא לאחר העמל הזה התקיים בו יגעת ומצאת עם המופת של החגב, כי 'נפש עמלה עמלה לו'.
כשמדברים על הספרים ראוי לציין את מידת האמת שלו. במשך השנים קיבל אלפי מכתבים עם הערות על ספריו, מתלמידי חכמים ופוסקים ואף מאברכים ובחורים. כל הערה הוא בדק לעומקה, ובאם ראה שאכן יש מקום לתקן, היה מודה על האמת ומתקן מיד, ולא משנה מי הוא המעיר.
ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי
הזכרתם קודם את שלוות הנפש וחוסר ה'נערווין', אבל כל זה השתלב עם דקדוק ההלכה?
דקדוק ההלכה שלו היה באמת נדיר במיוחד, כל סעיף קטן, כל 'ענין', כל מנהג הקפיד ודקדק עד מאוד ללא ויתור בשום מצב. ידענו תמיד שכל תנועה ותנועה שלו מחושבת על פי ההלכה. ממש כספר הלכה חי. התפרסם כבר המעשה שכמה ימים לפני פסח לא מצא את הלולב שלו מסוכות, שנהג לשרוף בשריפת חמץ, לאחר שחיפש שוב ושוב ולא מצא, חשש שמא נזרק בטעות לאשפה, וירד מביתו לחפש בפח האשפה בשעת לילה מאוחרת כשכבר הגיע לגיל גבורות! וזה בשביל מנהג שריפת הלולב.
אי אפשר למנות את כל הדקדוקי הלכה, אבל אפשר לציין אפילו את כיוון הרגליים בתחילת תפילת שמונה עשרה בכל תפילה גם בגיל 90 ומעלה כשנעמד לשמונה עשרה הסתכל על רגליו לראות שהם מכוונות כי כך נפסק בהלכה, כך כיוצא באלו כל פעולה הייתה סעיף קטן בהלכה.
פעם שמתי לב שהוא נוהג לומר בקריאת שמע 'קל מלך נאמן' לפני שאומר 'שמע ישראל' שאלתי אותו מדוע אומר קל מלך נאמן בציבור? (שהרי להלכה נפסק, שכל ששומע מהש"ץ ה' אלוקיכם אמת – שמיעת תיבות אלו הן במקום אמירת 'קל מלך נאמן'). והוא השיב לי, שמכיון שאינו שומע את השליח ציבור כשחוזר 'ה' אלוקיכם אמת', אומר בעצמו 'קל מלך נאמן' בכדי להשלים לרמ"ח תיבות כידוע. והוסיף שכן נהג מרן החזו"א זצוק"ל.
והנה, פעם אחת ראיתיו בתפילת מעריב, שלקראת סוף קריאת שמע הוא פסע ממקומו שבאמצע בית הכנסת, לכיוון עמוד החזן, ולאחר זמן קצר שב למקומו, כששאלתיו לאחר התפילה מדוע עשה כן, השיב ששכח לומר 'קל מלך נאמן', לכן התקדם כדי לשמוע את הש"צ חוזר על תיבות 'ה' אלוקיכם אמת'… עד כדי כך היה דקדוק ההלכה אצלו.
דוגמא נוספת לדקדוק ההלכה – מנהגו היה ליטול ידיו כדין 'דבר שטיבולו במשקה' גם כאשר אכל 'עוף' מכיון שהיה נוגע לפעמים בידיו במאכל. פעם אחת נטל ידיו לצורך אכילת עוף, פתאום ראיתי ששוקל בדעתו משהו, התברר שהוא שם לב שיש גם תפוח אדמה בצלחת, 'ברכת האדמה' הרי קודמת ל'שהכול', אם כן צריך לברך קודם על התפוח אדמה, והוא הסתפק אם אכילת התפוח אדמה יהיה הפסק לנטילה על העוף, לבסוף הכריע שאין זה הפסק.
כך בכל צעד ושעל ראינו שולחן ערוך חי, על כל הסעיפים קטנים ואפילו מנהגים ועניינים. אבל כאמור לא היה מתח סביב ההלכה אלא הכל בנעימות, הכל ברוגע וכשאי אפשר – אז אי אפשר.
פה קדוש
מפורסם בכל העולם הברכות שהתקיימו ומופתים לרבבות, האם הוא עצמו התייחס לכך? הוא הכיר בכוחו ובכוח ברכתו?
הוא לא דיבר על עצמו, ובכלל מאד קשה היה 'לנחש' מה הוא חושב ומה הביא אותו לעשות כך או אחרת, אבל מי שהכירו היטב ידע הרבה פעמים להבין מה הוא רוצה ומה מפריע לו.
אין ספק שהוא ידע שברכותיו מתקיימות שהרי אנשים חזרו וסיפרו לו, וזרם המבקשים את ברכתו הלך וגבר מיום ליום, אך תמיד הגיב בביטול כאשר סיפרו לו על עוד ברכה שהתקיימה: "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", או שאמר על סגולה שהתקיימה: "זה לא אני – זה הגמרא".
מאידך ידע גם מתי 'להשתמש' בזה… אספר לכם לדוגמא, היה לפני שנים רבות גביר שנקלע לקשיים כלכליים משמעותיים. אותו גביר היה בעל צדקה גדול וירא שמים, והאבא הכ"מ פנה במכתב לאחד מעשירי העולם החרדיים בבקשה שיסייע לאותו גביר הנתון במצב לא פשוט, ויתן לו הלוואה גדולה שעשויה בסייעתא דשמיא להעמידו על רגליו ויחזור לגדולתו.
אותו עשיר השיב בנימה של זלזול ואמר: "אני לא מתעסק עם פושטי רגל"! כאשר שמע האבא על תשובתו של העשיר התבטא ואמר: "כנראה הוא שכח מה זה להרגיש נצרך ולכן הוא מדבר כך, הוא חושב שלו זה לא יכול לקרות?". לא חלף זמן מועט ואותו עשיר מפורסם נקלע לקשיים עצומים עד שפשט רגל בניגוד לכל התחזיות.
יש לציין כי אותו עשיר היה ירא שמים ובעל צדקה, והבין את טעותו והגיע לאבא והתנצל שלא הבין את כוונת הבקשה, וחשב שמדובר להיכנס כשותף, ולא כהלוואה. וביקש והתחנן שימחל לו ויברכו שיחזור לאיתנו, אך אבא סירב לברכו מטעמים מסויימים, ורק לאחר כחמש שנים אמר "הוא כבר נענש מספיק" ובירכו – ואכן חזר להצלחה.
האם הסביר פעם את הנהגתו לבקש מהציבור הפוקד את ביתו לגדל זקן או להסיר את השעון, או להאריך את השרוולים וכן על זה הדרך?
האמת שפעם שאלתי אותו, מדוע הוא אומר לאנשים לקבל על עצמם דברים שכל כך קשה להם? והסביר לי שכאשר אדם זקוק לישועה הוא צריך להראות להקב"ה שהוא מוכן לעשות משהו, איזה חיזוק, איזה קבלה טובה, וככל שמקבל על עצמו דבר שקשה לו יותר, הרי שיש סיכוי יותר טוב שהישועה תגיע.
פעם אמר לי "אנשים מוכנים למות ולא לגדל זקן"! יש כאלו שחושבים שסתם אמר כלאחר יד "תגדל זקן", בלי להבין את המשמעות של זה, כשאמר את זה לאנשים הרחוקים מעולמה של תורה, או שגרים בחו"ל במקומות שלא נהוג כלל לגדל זקן, אבל באמת הוא ידע היטב מה שאומר, ופעם לאחר שיצאו האנשים מהחדר אמר לי: "הם כמעט התעלפו כשאמרתי להם לגדל זקן"… כלומר הוא הבין היטב מה אומר ולמי, ואעפ"כ לא נמנע מזה, כי אחז שזה מה שצריך לומר וזה יקרב את הישועה שלהם.
מידות טובות; ניצול הזמן
כמובן שאי אפשר לסכם את גדלותו, אך בכל זאת מה אפשר למדוד בשעליו ולערוך לו כדבר שהיה בולט מאד בדמותו?
לא באנו חס ושלום להגדיר הגדרות, אבל לעניות דעתי יש שתי נקודות עיקריות שעליהן יש לתת את הדעת, וזה גם מה שכל אחד ואחד יכול להתחזק, לקבל על עצמו להתחזק ולהשתפר ובוודאי שיהיה זה לעילוי נשמתו הטהורה:
נקודה אחת היא המידות. יש הרבה תלמידי חכמים מופלגים, יש הרבה 'מתמידים' ויש הרבה 'ידענים', אבל בעלי מידות במדרגה כמו שלו, מסופקני אם יש בנמצא. היה מעביר על מידותיו באופן מבהיל, גם לאנשים שפעלו בניגוד לדעתו, גם אנשים שפגעו בו, את כולם קיבל באותה סבלנות ואורך רוח. קשה לנקוב בדוגמאות מטעמים מובנים, אבל אני יכול להעיד על כך, שלא הסכים גם שאחרים יגידו משהו או יגערו באלו שהיה צריך לגעור בהם, אלא העביר על מידותיו. (מלבד כשזה הגיע להלכה, לדעת מרן החזו"א, בשביעית וכדו' בזה לא מחל ולא ויתר ועמד בתוקף על דעתו).
זה מלבד הסבלנות לכל אחד ואחד, בכל גיל וגיל, לקטן כגדול היה מקשיב קשב רב, אף לשאלות של מה בכך, גם לטרדנים שהיו מגיעים לא פעם, את כולם שמע ולכולם התייחס בחיוך ונתן מענה. אגב, פעם אמר לי מדוע הוא משיב לכל המכתבים גם לילדים קטנים ממש. היו מקרים שקיבל מכתבים מילדים בכתה א' ואף להם השיב, ואמר לי, כי הוא רואה בזה משום מצות חסד, ושיש בזה עידוד רב למי שמקבל תשובה להמשיך ולכתוב דברי תורה.
נקודה נוספת היא ניצול הזמן. מאז ומעולם הקפיד ביותר לנצל את הזמן בכל רגע ורגע ללימוד תורה וקיום מצוות. חשוב להבין, אין הכוונה שהוא רץ ברחוב מהר לכולל, או שלא היה מעורב עם הבריות. אדרבה היה נעים שיחה, תמיד הלך להשתתף בשמחות של המשפחה ומכרים ולא קיפח אף אחד, כפי שאמרנו גם שיחק עם ילדיו כשהיו קטנים, והאכיל את הנכדים והנינים כשהגיעו לביתו בזמן שאכל… אך רגע מבוזבז לא היה כלל! כל רגע פנוי היה מנוצל ללימוד, בריכוז אדיר ללא יחס לכל הפרעה שהיא מצידו. לפעמים אנשים היו מתפלאים על בני הבית שמדברים לידו בקול על עניינים שונים ולא חוששים להפריע לו בלימודו, אבל באמת הוא לא שמע כלל והרגיל עצמו ללמוד בעומק העיון גם כאשר מסביבו יהום הסער.
הלוך להרגיעו
אולי השאלה לא במקום… אך בכל זאת אם יורשה; אם מרן זיע"א היה עמנו היום, מה הוא היה אומר לציבור השרוי באבל ובמבוכה, אנשים שאמרו בצילו נחיה מתקשים להפנים שהוא אינו עוד עמנו מה יש לומר להם?
(מתנער בנחרצות:) השאלה לא במקום, כי אין אתנו יודע עד מה הוא היה אומר… אך זאת אפשר לומר בבירור, שמפחד ומבוכה לא יצא שום דבר טוב. האבא הכ"מ היה מרגיע את הציבור, זה מה שתמיד עמד לנגד עיניו. במלחמת המפרץ התפרסם כמי שאמר שלא לחשוש וכו' הוא הסביר את דעתו שהפחד והדאגה מזיקים יותר מהמלחמה עצמה, וחש שעליו להרגיע את הציבור, זאת כמובן לצד מה שאחז שיש הגנה על בני ברק הן מכח ברכת ה'חזון איש' והן מכח התורה עצמה, וכפי שהתבטא "אנשים לא רואים אבל בני ברק מכוסה במטריה של דפי גמרא"…
היה פעם מעשה עם אחד ממקורביו, שאירעו בביתו כמה אסונות בזה אחר זה, ולבסוף אף פרצה שריפה שכילתה ממון רב, והגיע לשאול את האבא הכ"מ מה לעשות? למה יש כל כך הרבה אסונות בביתו. השיב לו האבא: 'העולם אומר שאחרי שריפה מתעשרים, יהיה לך הרבה כסף'… שאלתי אותו לאחר שהשואל הלך מדוע באמת אמר שזה שום דבר, והלא דבר הוא האסונות הרבים שפקדו אותו! והשיב לי "ראיתי שהוא מאד לחוץ ומודאג, אז רציתי להרגיע אותו, אם אני יגיד לו לפחד זה לא יעזור לו כלום"…
אכן נכון שאין אתנו יודע עד מה, ואי אפשר לדמות מילתא למילתא, אבל הכלל הוא שמפחד לא יצא שום דבר טוב, צריך להנחות אותנו, ומה לעשות ומה לתקן יש לנו את גדולי ישראל שיבדלחט"א לא אלמן ישראל דור דור ומנהיגיו, עד ביאת משיח צדקנו בקרוב.
יישר כוח.
(הרב גרשון טברסקי, מתוך מוסף יתד נאמן ערב פסח תשפ"ב)