"כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ" (לב, ג)
ברצוני לספר מעשה, ואבקש מחילה מהציבור – מורי ורבותי, כי מסתמא רוב היושבים כאן מכירים את המעשה, אך כיון שבספר "ווי העמודים" כתב שכדאי לחזור על מעשה פעם בשלושים יום, מסתבר שבתוך שלושים יום האחרונים לא חזרתם עדיין על המעשה…
נספר בקיצור, ודברינו יהיו בבחינת "מועט המחזיק את המרובה".
*
לפני מאות שנים חי הגאון בעל הלבושים, רבי מרדכי יפה זצ"ל, שחיבר עשרה ספרים בשם "לבוש" – "לבוש מרדכי", "לבוש עטרת", "לבוש שושן" ועוד. הוא היה רב בעיר קטנה בגודלה אך עיר ואם בישראל – פוזנא [לימים, כיהן רבי עקיבא איגר זצ"ל כרבה של העיר פוזנא].
כאשר ביקשו ממנו לקבל את נזר הרבנות של העיר, הוא נאות להם, אבל ביקש שהיות ועדיין לא למד את 'חכמת עיבור החודש' על בוריה, הוא מוכרח לנסוע כעת לאיטליה, לעיר וונציה, בה מתגוררים חכמי הספרדים, שהנם בקיאים גדולים בחכמה זו, ומהם רוצה ללמוד חלק זה בתורה.
נסע לאיטליה והגיע לקהילתו של חכם אבוהב זי"ע. שהה במקום כשלושה חודשים, וכבר כמעט סיים ללמוד, אך בימים האחרונים לפני שסיים את תלמודו אירע מקרה מצער בבית החכם.
הבן הקטן של חכם אבוהב, שהיה בגיל חמש שנים בערך, אמר ברכה על פרי. רבי מרדכי יפה לא שם לב כל כך, ולא ענה אמן על הברכה של הילד. חכם אבוהב לא אמר מילה, אך כעס עליו מאד, החל לגעור בו קשות, ו…נידה אותו!
בעל הלבושים לא ידע על מה ולמה נידהו, אבל מתוך צער ובושה נהג נידוי שלושים יום, ולא נכנס אליו. אחרי שלושים יום נכנס לביתו בבקשת רחמים שימחל לו. החכם אמר כי אינו מוחל.
הוא הבין שכנראה פגע בו מאוד בשגגה, אך לא ידע במה, והתאונן: "רבי, לכל הפחות אני מבקש שתודיעני במה חטאתי, כי עשיתי חשבון עם עצמי מה היה חטאי ועדיין לא מצאתי. רק שיאמר מה חטאי ומה פשעי, שתהיה בידי האפשרות לחזור בתשובה".
אמר לו חכם אבוהב: "דע לך, אהבת עולם אהבתיך יותר מבני, רק לצערי עברת עבירה שהיית חייב מיתה לשמים ורציתי שתהיה לך כפרה, לכן נידיתי אותך ועל ידי הביזיונות התכפר לך".
בעל הלבושים נבהל והשתומם – עבירה שהתחייבתי מיתה לשמים?! התחיל לעבור במחשבתו, ואמר לחכם כי אינו יודע מה עשה.
"מה פירוש אינך יודע?" – תמה חכם אבוהב – "בני אמר ברכה ולא ענית אמן! בדבר זה שייך חיוב מיתה לשמים, ואתה, על ידי שנידיתי אותך הצלתיך".
כשראה חכם אבוהב את פניו הכאובות של בעל הלבושים, פתח ואמר: "רצוני לספר לך מעשה, ואת המעשה תספר בכל מקום שתגיע אליו, ובתנאי זה אני מוחל לך", וזה סיפור המעשה שסיפר חכם אבוהב לבעל הלבושים:
בעיר גדולה במדינת שפניא, לפני גזירת תתנ"ו, היתה קהילה גדולה חשובה של יהודים. מפעם לפעם היה המלך מוצא לעצמו הזדמנות וגוזר גזירות על עם ישראל, כדי לצערם וגם כדי לשלשל סכומי כסף הגונים לקופת אוצר המדינה…
באותה קהילה חי יהודי גדול, אב בית דין, חסיד, עניו ועשיר גדול. הוא נשא חן בעיני המלך, אולי גם מחמת שהיה לו הרבה כסף וידע לתת שוחד רב. כאשר המלך יצא עם גזירה היו שולחים אל המלך את החסיד אב בית הדין, ובסיעתא דשמיא היה מבטל את הגזירה, כמובן, עם הרבה מוהר, מתן וחנופה…
באחד הימים, הסיפור חזר על עצמו. המלך רצה כסף וגזר גזירה. ראשי הקהילות הגיעו לבית הדין ואמרו לדיין, האיש הגדול והצדיק: "תשמע, צריכים למהר ללכת למלכות, כי התחדשה עלינו גזירה וראוי לבטלה בעוד מועד, לפני פרסומה".
הוא היה לפני מנחה. אמר להם אותו חסיד: "אתפלל מנחה ואחר כך אלך".
"מנחה היא מצוה, אך להציל עיר שלימה מגזירת גירוש – אף זו מצוה גדולה היא, ובפרט שיש עוד זמן רב עד השקיעה, תוכל להתפלל לאחר מכן", אמרו לו.
הוא שמע את דבריהם, מעשה שטן הצליח. "בסדר, אני הולך" – השיב.
הם ליווהו עד בית המלך. כשנכנס ראהו המלך, קם לקראתו חיבקו ונישקו, לא ידע מה לעשות איתו מרוב שמחה, הוא הרי יודע שעוד מעט מגיע כסף…
השמחה היתה גדולה. המלך הושיבו לידו והתחילו לדבר. החסיד כבר ראה בעיני רוחו את הישועה לכלל ישראל וקיווה מאד שהגזירה תתבטל, כי המלך היה במצב רוח מרומם ונהג עמו בחביבות מיוחדת.
הם ישבו ודיברו על דא ועל הא. בעיצומו של ביקור נכנס איזה כומר ממדינה רחוקה, נפל על הרצפה לפני המלך והתחיל לברך את ברכתו בלטינית, בירך ובירך.
אותו חסיד ראה שאין סוף לברכתו, הסתכל גם על השעון, הסתכל על השמש הנוטה לשקוע, מה יהיה כאן? מה הולך? הכומר לא מסיים. כיון שלא הבין לטינית, לא ידע אם הוא בתחילה או בסוף, מסיים את ברכתו או רק מתחיל לאומרה, חשב לעצמו: 'בינתיים אתפלל מנחה, ואפילו אם לא אספיק, הרי הטקס הזה יקח קצת זמן ואחר כך ימתינו לי מעט'. נעמד בפינה בארמון והחל להתפלל מנחה.
באמצע תפילת העמידה, אותו כומר ארור קם על רגליו, וביקש מכל השוהים במקום: "כל הנמצאים כאן יענו אמן על הברכה שלי".
נו, כמובן כולם ענו אמן.
הכומר שאל: "האם כולם ענו אמן?"
"כן", השיבו העומדים במקום.
הוא הסתובב והתעניין האם גם היהודי העומד שם בפינה ענה אמן?
"לא", השיבו הנוכחים, "כי הוא באמצע התפילה ולא יכול היה להפסיק".
הכומר החל לתלוש את שערות ראשו, דפק בידיו על ראשו וקרא: "אוי, בגלל היהודי הזה שלא ענה אמן – הברכה הגדולה והמיוחדת אינה שווה מאומה!"
המלך, ששמע את דברי הכומר וצעקותיו המרירות על אובדן הברכה, התמלא כעס. מיד ציוה להרוג את היהודי במיתה משונה רח"ל וגזר גזירת גירוש על יהודי העיר. לקחו את החסיד, חתכוהו לחתיכות, עטפוהו בשמלה – וכך הביאוהו הביתה. היה נורא נוראות.
לאותו חסיד היה חבר, גם כן חסיד קדוש עליון, והיה לו צער איום מהמקרה. אמר לעצמו: אני הכרתי את החסיד, הוא היה ירא שמים באמת צדיק וחסיד הכל, על מה ולמה מגיעה לו כזו מיתה משונה? אם לא שהיה עובר עבירות בסתר, מי יודע. אבל הרעיון הזה רחוק מאד מדרך השכל לומר על כזה צדיק וקדוש שהוא צדיק רק בחיצוניותו.
החבר התענה, בכה והתפלל שהקב"ה יגלה לו מה הסיבה שאותו חסיד נהרג במיתה משונה.
ויהי היום בעת שהתבודד בחדרו, הגיע אליו אותו חסיד בהקיץ. הוא נבהל. אמר לו החסיד: "אל תפחד, אמור מה שאתה רוצה".
אמר לו: "יש לי לשאול, איזה חטא היה לך שגזרו עליך כזו מיתה משונה?"
אמר לו אותו חסיד: "דע לך, צדיק גמור הייתי. רק היתה פעם אחת שלא עניתי אמן על ברכה של ילד, זלזלתי, והקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, המתין לי שלא אענה אמן על ברכה של מלך בשר ודם, וקיבלתי כאן בעולם הזה את העונש המגיע לי. שמעת ותספר את המעשה באוזני בנך ובן בנך", ופרח לו איש האמת.
חכם אבוהב סיים את הדברים ואמר לבעל הלבושים: אתה שומע את חומר הדבר לא לענות אמן? עובדה זו תספר גם אתה לאחרים, היכן שאתה מגיע.
האמנם עד כדי כך?
האמת, שכאשר שומעים את סיפור המעשה, כל אחד פותח זוג עיניים: האמנם כך האמת?! האם יכולה להיות כזו עובדה?! נכון, כתוב, אך וכי עד כדי כך מגיעים הדברים?!
אני מציע למי שיש ספק על המעשה, שיפתח את הזוהר הקדוש סוף פרשת וילך ויראה את חומרת מניעה מעניית אמן, או אפילו אם עונה רק שלא מכוון על הברכה – "ובוזי יקלו" העונש על כך נורא נוראות, והשכר נורא ונפלא.
יש בזוהר אריכות עמוקה. מי שיראה שם יבין את אמיתות המעשה.
בעיקר כוונתי שתראו בזוהר, מה אפשר כן לזכות ולהרוויח, מה רם ונישא הענייה והכוונה באמן. חז"ל אומרים: "אין חביב לפני הקב"ה יותר מאמן שישראל עונים", על ידי אמן בכוונה אפשר לזכות לפתיחת כל השערים בגן עדן 'פתחו שערים!'.
רבותי, ברוך ה', התכנסו כאן קהל קדוש כדי להתחזק בשמירת הלשון – שב ואל תעשה, ושמענו דברים חשובים מאד עד כמה הלשון היא מפתח לרעה וגם לטובה. ואני מוסיף כי צריכים להתחזק גם כן בקום ועשה של דיבור: עניית אמן, ברכה בכוונה, שם שמים בכוונה – עם לב, עם שמחה של מצוה.
והקב"ה יהיה בעזרנו שיהפכו המכאובים למרפא וישועה, והשנה בעז"ה נזכה לכל טוב סלה בבנין בית המקדש במהרה.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצוק"ל – יחי ראובן דברים)