בכינו בזכרנו את ציון
דוד המלך ע"ה ראה ברוח הקודש את חורבן בית ראשון, ועל כך אמר בתהלים (קלז, א): "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון".
כשרצה הקב"ה להחריב את בית המקדש, הוא שלח את ירמיהו הנביא לענתות, וכששב ירמיהו הנביא לירושלים ראה עשן יוצא מבית המקדש. באותה שעה אמר ירמיהו בלבו: אולי חזרו ישראל בתשובה, והעשן הזה הוא עשן הקרבנות שהם מקריבים? אך כשהתקרב ועלה על החומה, ראה את בית המקדש נחרב ונשרף. מיליוני הרוגים שכבו על הרצפה, ילדים קטנים, אבות ואימהות, דם יהודי נשפך בחוצות בכמות כזו עד שחז"ל אומרים שבמשך שבע שנים זיבלו הגויים את הכרמים שלהם מדם ישראל!
יצא ירמיהו אחרי ישראל שהלכו לגלות, ליווה אותם עד שהגיעו לנהר פרת שבגבול ארץ ישראל. כשהגיעו לשם, עצר ירמיהו ופנה לשוב לארץ ישראל כדי לחזק את שארית הפליטה שנשארה שם. כיון שראו ישראל את ירמיהו עוזב אותם, פרצו בבכי מר והחלו לצעוק בקול נורא: רבנו ירמיהו! רבנו ירמיהו! בכיות נוראות, וזהו "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון".
שמע ירמיהו את בכיותיהם ואמר להם: מעיד אני עלי שמים וארץ, אילו בכיתם בכייה אחת בציון, לפני הגלות, אם הייתם מורידים בירושלים דמעה אחת בזמן – לא הייתם גולים!… כמה דברי מוסר אמרתי לכם, כמה צעקתי עליכם, כמה הוכחתי אתכם – ולא בכיתם.
על כך אומר דוד המלך: "שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" – לא כתוב שהם בכו על החורבן ועל הגלות הנוראה, הם בכו בעיקר על כך שלא חזרו בתשובה כשהיו בציון ובירושלים. אז, כשהכל היה טוב, כשברכה והצלחה ליוו אותם תמיד והכל היה בסדר – מדוע אז לא שבו בתשובה שלמה? למה אז היו שאננים?!
אשרי אדם מפחד תמיד
הגמרא (גיטין נה ע"ב) אומרת: "אמר רב יוחנן, מאי דכתיב: 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה'".
כשרבי יוחנן, האמורא הקדוש, מרא דארעא דישראל, מחבר התלמוד הירושלמי, רוצה לעשות סיכום על החורבן הנורא הזה, הוא מסכם אותו במילים "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה".
ממשיכה הגמרא: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". מי היה בר קמצא? – מדובר באדם מושחת ושפל, שהעז להלשין על כלל ישראל ולגרום לחורבן בית המקדש. אדם כה מושחת העז לבוא למסיבה שנמצאו בה גדולי הדור. עצם בואו לשם גרם לחילול ה' נורא. לבעל הבית זה מאד הפריע, ובלי לחשוב הרבה הוא תופס אותו, מבייש אותו ומוציא אותו החוצה.
אומר לו רבי יוחנן: אתה, בעל הבית, גרמת לחורבן הנורא. נכון, מדובר באדם מושחת ושפל, אבל כבוד של יהודי זה לא הפקר! סוף כל סוף הוא יהודי, ואסור לבייש ולהשפיל יהודי! אלף תשע מאות וארבעים שנה של חורבן [בינתיים] נגרמו בגלל המעשה הזה! מיליוני מיליונים של אנשים נהרגו, וכמה דם ודמעות נשפכו מאז החורבן הנורא. עבר קציר, כלה קיץ ועדיין לא נושענו! ומי גרם לכל זאת? אותו בעל הבית נכבד שלא חשב ולא התבונן והיה סבור שהעולם הפקר, וכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה, או לבזות ולהשפיל את מי שהוא רוצה, כאילו הוא בעל הבית על העולם…
אשרי אדם מפחד תמיד – אומר לו רבי יוחנן – אדם צריך לדעת ולהתבונן על מה שהוא עושה, ולפחד ולדעת שיש בורא לעולם, יש דין ויש דיין, ועל הכל יש שכר ועונש.
זה מוסר ההשכל שלמד רבי יוחנן מן החורבן. אדם צריך לדעת שהעולם אינו הפקר ולחשוב על כבודו של השני ולא להשפילו ולבזותו. על כל מעשה ומעשה יש דין ויש דיין.
ואומר המהרש"א, שאילו היה אותו בעל בית לומד מוסר, והיה בגדר של 'אשרי אדם מפחד תמיד', הוא לא היה עושה זאת ולא היה קורה החורבן הנורא!
פגיעה בזולת ותוצאותיה ההרסניות
לפני כמה שנים, באחד מימי שישי העמוסים בנסיעות מירושלים לבני ברק, חכו כמאתיים איש באחת התחנות של קו ארבע מאות ושתיים. אחרי המתנה של זמן רב הגיע אוטובוס, והחלו ויכוחים בין הנהג האתיופי לאחד הנוסעים.
בלהט הויכוח אמר הנהג לנוסע: "צריך לתקן לך את השכל", והלה לא שתק והשיב לו: "ולך צריך לתקן את הצבע!"
הוא חשב, אולי, שאם הנהג מעליב אותו, מותר להחזיר לו.
אלא שלא חלף זמן רב ואחד מילדיו חלה במחלת עור קשה וכתמים שחורים הופיעו על כל גופו. היהודי ערך מיד את ההקשר המתבקש והבין כי זה העונש על ביוש אותו נהג. הוא הגיע לרבנים לחפש תיקון, והם יעצו לו לפרסם את הסיפור כדי להודיע לאנשים שיש דין ויש דיין והעולם אינו הפקר, ואולי יזכה בזכות זה לרפואה לבנו.
לאחרונה התפרסם סיפור נורא נוסף – יהודי מכר את דירתו לבן דודו בסכום מסוים, ומאחר והם קרובי משפחה לא חתמו על חוזה מסודר, אבל כבר היתה ביניהם הסכמה חזקה וגמירות דעת. כעבור חצי שנה קפצו מחירי הדירות וכמעט הכפילו את עצמם. המוכר התחרט על המכירה ושאל עורך דין אם עדיין ישנה אפשרות לסגת מן העניין.
עורך הדין אינו איש הלכה אלא איש חוקים, ותשובתו היתה שכל עוד אין חוזה אפשר להתחרט, ובעקבות זאת הודיע המוכר לקונה שהוא חוזר בו מן המחיר הקודם שהם סיכמו ביניהם. בלית ברירה שילם לו הקונה את הפרש המחירים.
לא חלף זמן רב והמוכר החל לסבול ממחושים שונים ומשונים. הוא התרוצץ אצל רופאים ופיזר כספים רבים. כשעשה חשבון כעבור זמן מה התברר לו שאת כל הסכום שנאלץ הקונה להוסיף לו הוא הוציא על רופאים. שום רווח כספי לא היה לו מן העניין הזה!
הוא פרסם את הדברים כדי להודיע לרבים שיש דין ויש דיין.
בן אדם צריך לדעת שכל מה שהוא עושה נרשם ונחתם. ה"חפץ חיים" היה אומר שבעבירות של בין אדם למקום יתכן שאדם יקבל את העונש לעתיד לבוא, אבל כשאדם חוטא בין אדם לחברו, ודאי שהוא יקבל את עונשו בעולם הזה, ופסוק מפורש בתורה הוא "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא כד, כ).
ה"חפץ חיים" זצ"ל היה נוהג לומר שיש באמתחתו אלפי סיפורים על בני אדם שפגעו בזולתם וקבלו את עונשם, לא יצאו נקיים.
כך בונים את בית המקדש!
מורי ורבותיי! אילו זכינו, היינו מקריבים קרבנות בבית המקדש, ועכשיו שלא זכינו – בליל זה יבכיון וילילון בני.
אנו איננו יודעים לקבוע מדוע לא נבנה בית המקדש, אבל ה"חפץ חיים" יכול לקבוע זאת, והוא כותב, שבית המקדש השני נחרב עבור שנאת חינם ולשון הרע, וכל זמן שלא יתוקן העוון הזה, לא יבנה בית המקדש. ואם כך – כל יחיד ויחיד וכל איש ואישה שמשתדלים להקפיד על עניינים שבין אדם לחברו, להפחית לשון הרע, רכילות ושנאת חינם ולהגביר אהבת ישראל – הם בונים את בית המקדש!
כשיבוא המשיח ירדו אבנים משמים וכולם יראו את מה שכתוב עליהם. חלקן יהיו שחורות ושבורות ויהיה רשום עליהן 'פלוני דבר לשון הרע וגרם לחורבן', וחלקן יהיו שלמות ויירשם עליהן 'פלוני נמנע ולא דבר לשון הרע והוסיף אבנים לבית המקדש'.
ה"חפץ חיים" נהג לומר: אילו היתה נערכת התרמה לבניין בית המקדש, היה כל אחד תורם את כל כספו, והנה כאן לא מבקשים מאתנו כסף וזהב, אלא רק להתגבר על המדות, לוותר ולשתוק, ועל ידי כך נוכל לבנות את בית המקדש!
איני יודע לומר לאף אחד מה עליו לעשות, אני רק מספר סיפורים ועובדות על הדרך לבנות את בית המקדש ועל הדרך שבה מחריבים אותו.
לפני כחמישים שנה חי בירושלים, במאה שערים, יהודי. מי שמכיר את הדירות של מאה שערים יודע שמדובר בחדר ועוד חדר שבקושי אפשר להיכנס לתוכם, אבל כך חיו יהודים וכך גדלו משפחות לתפארת. לאותו יהודי היו חמישה עשר ילדים, והמקום היה דחוק ביותר, עד שהחליט לבנות לעצמו חדר נוסף.
באותו בניין חי יהודי זקן כבן שבעים. כשראה הזקן את הקבלן המגיע לערוך מדידות, הבין מיד שהשכן מתכוון לבנות. הוא מיהר להיכנס לביתו וביקש לראות את התוכניות. האברך נבהל, אבל בלית ברירה נתן לו לעיין בתכנית.
עיין הזקן דקות ארוכות ואחר כך הרים את עיניו ואמר: "זה לא מוצא חן בעיני".
כעת כבר נחרד האברך הצעיר ממש: "מה יש? מה כאן מפריע לך? מה לא מוצא חן בעיניך?"
אומר לו הזקן: "לך יש הרי משפחה גדולה של חמשה עשר ילדים, מה כבר יעזור לך עוד חדר אחד? אני אתן לך מהדירה שלי עוד שלוש מטר, ותבנה כבר שני חדרים שתהיה לך רחבות!"…
לא רק שאינו מגיע להתלונן, אלא עוד תורם לו מן השטח שלו, וכל זאת מלבד הרעש, הלכלוך והבלגן שהוא מוכן לספוג בשקט!…
היפלא, אפוא, שאותו זקן זכה לדורות ישרים ומבורכים?!
אחד השכנים של רבי הירש פלאי זצ"ל, המשגיח בישיבת 'חברון', בנה בביתו. באותם ימים היו רבי הירש והרבנית זקנים מופלגים, בני למעלה מתשעים שנה, וכמו כל אדם מבוגר סביר להניח שהרעש והלכלוך הפריעו להם ביותר.
באחד הימים נקשה הרבנית על דלת בית השכנה. השכנה הבינה כי היא בוודאי מגיעה להתלונן ובבהלה פתחה את הדלת, מי יודע איך יוכלו לתקן את העוול שהם גורמים לשכניהם הצדיקים?!
והרבנית פתחה ואמרה: "חשבתי שבתקופת הבנייה בוודאי יש לך בעיה. כל הילדים חוזרים הביתה בצהריים, אבל בבית יש פועלים, בלגן ורעש ואין להם איפה להיות. לי עצמי יש בית גדול וריק, אני מזמינה, אפוא, את הילדים שלך במשך כל חודשי הבנייה לבוא אלי בשעות הצהריים. כך, לכל הפחות, בשעות הללו תוכלי להסתדר טוב יותר למרות הקושי".
כך בונים את בית המקדש!
כשרואה אדם את שכנו בונה, עליו לחשוב: מה הייתי עושה אילו הבן או האח שלי היה בונה? האם לא הייתי שמח בשמחתו ומציע לו את כל העזרה הדרושה? והרי כל יהודי הוא אח!
(רבי יצחק קולדצקי שליט"א- דורש טוב בין המיצרים)
לאחרונה התפרסם סיפור נורא – יהודי מכר את דירתו לבן דודו בסכום מסוים, ומאחר והם קרובי משפחה לא חתמו על חוזה מסודר, כעבור חצי שנה קפצו מחירי הדירות וכמעט הכפילו את עצמם. המוכר התחרט על המכירה ושאל עורך דין אם עדיין ישנה אפשרות לסגת מן העניין…
לקחתי את המסר לשיעור נשים בשבת
תודה ויישר כח