"אִם בְּחֻקֹּתַי תלכו" (כו, ג).
לפני עשרות שנים כשלמדתי בישיבת פוניבז' בבני-ברק, זכיתי להתחמם כנגד אורו של ראש הישיבה, מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ובתוך אלפי התלמידים להתענג מזיוו, משפעת סגולתו ויקרת חכמתו.
אמרתי לא אחת, כי רבי שמואל היה יחיד בדורו ביכולותיו המופלאות להטעים את נועם צוף מתיקות התורה הקדושה על תלמידיו; החן המיוחד שהוצק בשפתותיו, גינוני האצילות שהיו טבועים בהליכותיו, חדות המחשבה וכח הבהירות העצומה שניחן בו, בין שאר מעלותיו הגדולות, גרמו לתלמידים לאהוב אותו אהבת אמת, אהבת עולם, וכך גם השפעתו עליהם היתה ללא שיעור.
כל מי שדרך אי פעם על מפתן היכל ישיבת פוניבז', בחיי חיותו של רבי שמואל, ודאי נוכח במראה המופלא שחזר על עצמו מידי יום ויום: איך שרבי שמואל עולה במתינות אופיינית את גבעת הישיבה, מטפס במהירות את גרמי המדרגות עד ההיכל כשכולו שקוע במחשבות, ועוד קודם שהספיק לתפוס נשימה מעמל הדרך, או להוריד את המגבעת מעל ראשו, כבר כתרו אותו עשרות תלמידים כגורן עגולה כשחבילי קושיות בידיהם, וביקשו להחכים מפיו; בקושיא קשה כברזל, בתשובה הגונה, בסברא מוצלחת, בפירכה עזה… המראה כלשעצמו היה מעמד נורא הוד של כבוד התורה וחכמיה, שעורר קנאת סופרים וחדוות התורה ומתיקותה. רבי שמואל הרגיש אושר עילאי להאציל מהודו על תלמידיו, ואילו התלמידים חשו במחיצתו 'גאוות יחידה'. ההרמוניה המושלמת הזאת הביאה לקשר אמיתי, יוצא דופן בכל קנה מידה, במושגי רב ותלמיד.
את כל זה אני אומר כהקדמה, לדבר מה שברצוני לספר:
באחד הימים כאשר הגיע רבי שמואל לישיבה, התייצבנו בפתח כדי להקביל את פניו, רצינו לשוחח עימו על הסוגיא הנלמדת. לפתע חלף במקום בוגר הישיבה, אברך תלמיד חכם ובן עליה, אשר בשנים עברו היו לו קשרים טובים עם רבי שמואל, וכיום נמנה על חשובי מרביצי התורה. רבי שמואל קלט אותו בזווית העין וקיבל אותו בפנים קורנות מאושר: "שלום עליכם! מה שלומכם? מה מעשיכם? היכן אתם נמצאים היום?", והאברך השיב: "אני נמצא ברוך השם בכולל ועוסק כעת בסוגיא פלונית…". "הא!" הגיב רבי שמואל בסיפוק ובשמחה, והוסיף לומר בהבהרה ליטאית מובהקת כדרכו: "אם כדבריכם שאתם לומדים בכולל וממשיכים הלאה לעשות 'שטייגען' הרי שאתם בבחינת הֵלֵך! [הולך!]". התלמיד העמיד פנים משתוממות כלא מבין את פשר הדברים, ורבי שמואל התקרב אליו והסביר לו בנעימות כממתיק סוד:
התורה אומרת: "אִם בְּחֻוקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", מפרש רש"י מ'תורת כהנים': "אם בחוקתי תלכו – יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר 'ואת מצוותי תשמרו', הרי קיום המצות אמור. הא מה אני מקיים 'אם בחוקתי תלכו'? שתהיו עמלים בתורה".
וכולם תמהים; היכן רמוז כאן על עמל התורה? נכון שהמילה 'בחוקותי' מורה כי הכוונה על לימוד התורה, אבל היכן נרמז עמל התורה?
הפשט הוא, אמר רבי שמואל, ודאי אדם העוסק במצוות כל ימיו יהיה לו מקום חשוב בגן עדן, הלוא הוא צובר לעצמו זכויות בלי סוף, ושכר כל מצוה ומצוה שעושה לא ישווה שום שכר בעולם לשכרה. אבל עדיין לא שייך להגדירו בבחינת 'הולך', כי לא ניתן לומר שהשתנה דבר באדם עצמו וכי נהפך למשהו אחר. מה שאין כן העמל בתורה הולך מחיל אל חיל כל העת, כל יגיעה בתורה מעלה, מרוממת ומשנה אותו לחלוטין, והופכת אותו למציאות אחרת, עד שמפעם לפעם ניתן לחוש כי פנים חדשות ממש באו לכאן. כי העמילות בתורה מוציאה את כוחותיו של האדם אל הפועל, וכך הוא הולך ומתקדם הלאה.
"זאת היתה כוונתי", הטעים רבי שמואל לתלמידו, "כשאמרתי לך שאתה בבחינת 'הולך'. אברך כמוך שבחר לנטוש מנעמי תבל, וזוכה לשבת וללמוד בכולל בשקידה, הרי אתה בבחינת 'הולך'! אתה מתקדם ומתעלה כל העת!" משיחת חולין זו של תלמיד חכם, זכינו כאן להסבר נפלא בעומק דברי רש"י, מה הכריחו לפרש: "אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה". כי בהכרח רק על ידי העמלות בתורה, זוכים להיות בבחינת 'תלכו', להתעלות מעלה אחר מעלה!
כעין זה שמעתי, כי מָרָן הַגָּאוֹן רַבִּי צְבִי פֶּסַח פְרַאנְק זַצַּ"ל, רַבָּהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם, היה רגיל להתבטא על חֲתַן גִּיסוֹ, מָרָן עמוד ההוראה הגאון רבי יוסף שלום אֶלְיָשִׁיב זצ"ל משפט מפליא: "רבי יוסף שלום בא לבקרני פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה; בְּפֶסַח וּבְסֻוכּוֹת, ובכל פעם אני נוכח כי אין זה אותו רבי יוסף שלום שהכרתי, ניכר כי מחג לחג הוא מִתקדם בְּגַדְלוּת ובְּרוֹמְמוּת, עד שהוא נהפך לצורה אחרת ממש!…". בעמלו הגדול בתורה ויגיעתו העצומה, זכה הרב אלישיב להיות כל ימיו בבחינת 'תלכו', להתקדם ולהתרומם לאין שיעור, ובזכות כך נעשה ברבות הימים רב רבנן ותל תלפיות אשר כל בית ישראל נשען עליו.
אציין במאמר המוסגר, כי ה'אור החיים' הקדוש מפרש ארבעים ושתיים פירושים על התיבות 'אם בחוקותי תלכו', פירושים עמוקים מאוד. אל לנו לטעות ולחשוב כי יש כאן סתם אריכות דברים בעלמא, אלא ודאי ראה ה'אור החיים' הכרח להאריך בזה ולפשט הדברים, כי עומק גדול טמון כאן.
אבי מורי זצ"ל סיפר לי, כי שאל פעם את ידידו בכולל 'חזון איש', מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצ"ל שאלה בסברא, על יסודם של התוספות במקום פלוני, ורבי חיים קיבל הדברים והגיב: "בשאלתכם יישבתם לי תמיהה שתמיד תמהתי, מדוע נזקקו התוספות להביא כל כך הרבה ראיות ליסוד דבריהם? כעת מובן, כי באמת הסברא כאן מחודשת…"
אבא אמר לי אז על דרך זה: "אם ה'אור החיים' הקדוש, ראה לנכון להביא כל כך הרבה פירושים לתיבות 'אם בחוקותי תלכו', כנראה שהדברים באמת מחודשים ועמוקים".
כאשר מרחיבים אנו בענין עמלה של תורה, וגודל נחיצותה וחיובה, נדמה כי לפעמים הזירוז עצמו עלול להביא אחרים, בפרט אלו הנמצאים בתחילת דרכם, לידי רפיון ידיים ויאוש, המשימה נראית להם קשה כברזל, ומהרהרים לעצמם: אם התורה דורשת ממני כל העת רק לעמול ולהתאמץ, ובלא זה אין נחשב הדבר ללימוד התורה, למה לי כל זאת? מהיכן יהיו לי כוחות לכך? מדוע שאתאמץ ואתייגע מעבר לכוחותיי במקום להעביר את חיי בשלוה ונחת? אך טעות חמורה היא בידם; כי כל הקושי והמאמץ כאמור הינו רק בתחילת הדרך, 'כל ההתחלות קשות', אך בסופו של דבר העמלות והיגיעה עצמם נעשים נעימים ומתוקים, ומעניקים ללומד תחושה נפלאה. כי לאחר שקיבל האדם על עצמו עול תורה ומתאמץ ומתייגע בה הוא זוכה משמים לאור גדול ולהשגות עצומות, ולאט לאט התורה מתחילה להזריח את אורה ונעימותה בליבו, ומאז מתחיל לחוש טעם ענוג גם מעצם העמל והיגיעה.
בחג סוכות האחרון לחייו של הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, התאספו בסוכתו חבר תלמידי חכמים, ושיחתם נסבה אודות אופן צמיחתו של רבי צבי פסח כאחד מגדולי התורה ועמודי ההוראה שבדור, למרות המצוקות הרבות שעברו עליו בחייו; עוני, דחקות, מלחמות וסערות.
רבי צבי פסח היה נרגש מאוד בתארו באוזני הנוכחים את קשייו הנוראים, הוא הרחיב בגודל התאמצותו להתעלם מקשייו הרבים ולהשקיע את שארית כוחותיו בתורה, ועיניו זלגו דמעות רותחות. אך כשהיה נדמה לו לרגע שציבור היושבים מזדעזע ומגלה כלפיו רגשות רחמים וחמלה, הזדעק מנהמת ליבו: "העמלות בתורה היא היא כל חיות האדם! שתהיו עמלים בתורה!…".
בכוונתו היתה לומר, אמנם היו לי קשיים, היו לי נסיונות, אבל בסופו של דבר: זה חיות האדם! זה מה שהעניק לי חיות! 'כי בם חייתני'! דוקא הקושי והעמל הם שהביאו אותי לידי חיות, לחיות בעולם הזה את חיי העולם הבא!
מגיד המישרים הגאון רבי מרדכי דרוק זצ"ל, היה רגיל לספר כי שמע מדודו הקנאי המפורסם, הרב הצדיק רבי עמרם בלויא זצ"ל, שאמר כך: "נגד רבי צבי פסח פראנק איני מסוגל לדבר ולהילחם, מפני שני מקרים שראיתי אצלו בצעירותו".
המקרה הראשון, ראה פעם את רבי צבי פסח מוכר את שמיכת הפוך שלו, בה היה רגיל להתחמם בצינה החורפית הירושלמית, בשעות השינה המועטות שלו, כדי לרכוש בדמיה נרות חלב, שיוכל לעמול בתורה בלילות לאורן. המקרה השני, נוכח כיצד לילה אחד לא היו לו מספיק נרות, הוא יצא מהבית החוצה, ולאורה הקלוש של הלבנה עמד על רגליו והתאמץ והתייגע ללמוד.
רבי עמרם הטעים ואמר: "הרי מושגים כאלה של עמל התורה הם בלתי נתפסים בשכל אנושי… איננו מכירים מושגים כאלו… לכן על אף שייכותו לרבנות הראשית, אשר לדעתי נוגדת את הדרך המסורה, אני לא יכול בשום פנים ואופן להטיף לו מוסר או ללחום בו, כי מי שעמל בתורה בצורה כה נוראה בהכרח אמור להיות בעל דרגה נשגבה!".
אלו הן דוגמאות קלות מעמל התורה הנורא של רבי צבי פסח, והנה הוא עצמו הגדיר זאת כעיקר חיות האדם. כי כך היא דרכה של תורה, העמל והיגיעה עצמם מביאים לאדם בהמשך נעימות וחיות רוחנית כאן בעולם הזה. אמנם בתחילה אין זה מורגש, אך ברבות הימים ההתאמצות עצמה נעשית נעימה ומתוקה.
זה היה סודם של כל גדולי הדורות, את כל מעלותיהם הם רכשו בכח עמלם ויגיעתם. הם בחרו במכוון לעמול ולהתאמץ כי ידעו ששם טמון סוד ההצלחה.
מה השיב רבי גדליה אייזמן לעגלון?
הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'בית יהודה', חתנו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, נשאל פעם: "מדוע בדורות האחרונים לא רואים את ההצלחה הגדולה בתורה כפי שהצליחו בדורות עברו?"
רבי מיכל השיב תשובה נחרצת: "אתם שואלים מדוע?! הסיבה היא פשוטה, בדורנו חסר עמל התורה ויגיעת התורה שהיו פעם!"
"כשהייתי בחור בישיבת מיר", הוסיף רבי מיכל לספר, "כל סדר לא פחת מחמש שעות; הסדר הראשון התחיל בעשר בבוקר והסתיים בשעה שלוש אחר הצהרים, אחר כך היה תפילת מנחה והפסקה קצרה, ושוב סדר מהשעה חמש אחר הצהריים ועד השעה תשע וחצי בערב. אחר כך היה סדר מוסר חצי שעה והתפללו מעריב. הסדרים היו ארוכים ורצופים ולכן היה בהם זמן רציף של עמל ויגיעה! כך הספיקו; ללמוד, לעמול, להתבונן, לחדש ולדעת. בזמנינו ההפסקות באמצע הלימוד מפסיקות את העמל הרציף ולכן גם ההישגים פחותים יותר…"
"לדעתי זוהי הסיבה שמצליחים היום פחות מפעם!" – קבע רבי מיכל. ההצלחה בעסק התורה תלויה בעמל התורה. ככל שמתייגעים ומתאמצים יותר, כך מגיעים רחוק יותר.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')