באחת מדרשותיו שאל המגיד מישרים הרה"ג רבי יעקב גלינסקי זצ"ל – מובא בחז"ל שהאבות הקדושים זכו לחיים מעין עולם הבא? אך למה הכוונה, מה הם חיים מעין עולם הבא? והשיב: באקראי נודע לי, בעקבות מעשה שהיה.
היה זה ערב מלחמת העולם, בשנת תרצ"ט, היתה זו עת חירום. הצבא גוייס, האוירה היתה אנטישמיות בעליל, סכנה היתה ליהודי להטלטל בדרכים. למדנו בביאליסטוק וראש הישיבה הגאון רבי אברהם יפהן זצ"ל, ביקש להעביר את הבעלות על בנין הישיבה בטאבו, במנהל המקרקעין בוורשה. הטיל עלי את התפקיד, נראיתי קטן מכפי גילי, בנער לא יפגעו לרעה. נתן ליה המחאה על הסכום הנדרש, ומובן שלא נתן כסף לנסיעה. זאת השאיר למדת הבטחון. הגעתי לתחנת הרכבת, וביררתי כמה עולה כרטיס במחלקה השלישית, העממית. קיבצתי פרוטות מהיהודים המתגודדים על הרציף, ופניתי לאשנב הקופה. אמר הקופאי: "ילד, אין כרטיסים למחלקה השלישית, גם לא לשניה. הן תפוסות על ידי חיילי הצבא", הנוסעים להגן על המולדת. ראינו כמה זה עזר. שאלתי: "ובמחלקה הראשונה?" מי נסע בה, היא אובזרה בפאר ומחירה יקר להחריד. אמר: "בראשונה יש מקום, אבל הכסף שבידך יספיק רק לתחנה אחת". שיהיה. נגיע לתחנה ונקושש כסף להמשך הנסיעה.
עליתי לקרון המחלקה ראשונה. איזה פאר, איזה הדר! הספסלים היו נוחים, מרווחים ומרופדים, וחידוש מרעיש באותה תקופה: אוזניות אישיות לכל מי שרוצה לשמוע שידורי רדיו במהלך הנסיעה, עם כפתור להעברת תחנות. מולי ישב גוי שהצמיד לאוזניו את האוזניות והאזין ברוב קשב ובפנים מתפעמות, כשעיניו מצופעות. הקרון הלך והתמלא, הסדרן שרק במשרוקיתו והדלתות נטרקו, הקטר צפר והרכבת יצאה לדרכה.
כעבור מספר דקות באו והודיעו: בקרון הסמוך עומד בדרן עממי ומנגן במפוחית להצהיל את הלבבות הדואגים בעת החירום של ערב המלחמה. מיד התרוקן הקרון, כולם נהרו לקרון השכן לשמוע את הנגינה. כולם, פרט לשניים, אני, מה לי ולנגינתם: "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט, א), והגוי מולי, שומע בערגון את תחנת הרדיו העלומה.
כעבור כמה דקות נכנס הכרטיסן, וראה אותנו. תמה: "מה אתם עושים פה, כולם עברו לקרון הסמוך!" אני לא עניתי. האיש שמולי פקח עיניו, והסיר את האוזניות: מה אמרת? שאל. חזר על דבריו: "בקרון הסמוך מנגן אומן במפוחית, כולם נוהרים לשמוע!" שרבב הלה בשפתיו בבוז, ואמר: "אני שומע כאן קונצרט קאמרי של התזמורת בפריז – ואלך לשמוע נגינת מפוחית חובבנית?!" ושב והרכיב את האוזניות, שקע כל כולו בעולמו.
לפתע עצרה הרכבת. הודיעו שאירעה תאונה והמסילה יצאה מכלל שימוש. הרכבת חוזרת לתחנת המוצא. ירדתי בתחנה, ושבתי לישיבה. ראש הישיבה תמה למראי: "כבר היית וחזרת?" אמרתי: "לא, המסילה חסומה. את השליחות נבצר ממני למלא, אבל שמעתי שמוע'ס, שיחת מוסר נפלאה. עבורה, היתה כדאית הנסיעה!" תמה: "שיחת מוסר? איפה, ממי?" אמרתי: "ברכבת, מגוי אחד". סבורני, שפקפק בשפיותי.
ספרתי על האוזניות והמפוחית. כמה נפלא, כמה מחייב: כולם נוהרים לשמוע זמרת העולם הזה ומדוחיו. שירה חובבנית, מזוייפת, תת רמה, ועם זאת שמחה ומרקידה. וחורה להם שעולם התורה מפנה עורף, אינו נוהר, לא משתתף בחגיגה. למה? לך תסביר להם שאנו מחוברים באוזניות לדבר האמיתי, לעולם האורה, לתורה הקדושה, וקודשא בריך הוא ואורייתא חד, האוחז בתורה דבק בבורא, ועוז וחדוה במקומו. מה יכול להתחרות באושר ובעושר הרוחני הנפלא, באמת הקורנת ובאור הזוהר! אלו חיים, שהם מעין העולם הבא!
(והגדת)