חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב (מט, יב)
רבי ישראל מסלנט זצ"ל היה אומר: כשאדם הולך ברשות הרבים מצוברח, עם האף למטה, ומישהו רואה אותו בהופעה הזאת – גם הוא מאבד את מצב הרוח שלו. זה כמו לשים תקלה ברשות הרבים! כלפי חוץ צריך להיראות שמח וטוב לב.
וכבר אמר הכתוב (תהלים קיח, יח): "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" – אף על פי שיש לאדם ייסורים, מכל מקום הוא צריך להרגיש טוב ולהיראות טוב: 'ברוך ה' אני חי, נושם, הולך'…
אם היה בן אדם עומד בכניסה לבית הכנסת בבוקר עם קנקן מלא בחלב, ונותן לכל אחד כוס חלב – היינו מתפעלים ואומרים: 'איזה צדיק! ועוד על חשבונו'…
אומרים חז"ל (כתובות קיא ע"ב): "וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב – טוב המלבין שינים לחברו יותר ממשקהו חלב", כשאתה מחייך לשני, מדבר אליו יפה, מספר לו דברים משמחים, וגורם לו בכך לחייך, כך שרואים את השיניים הלבנות שלו – דבר זה גדול יותר מאשר להשקות אותו בכוס חלב!
כמה חשוב הדבר, לגרום שמחה לזולת!
חז"ל (איכה רבה ג, מ) דרשו על הכתוב: "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי" – "דיו שהוא חי"!
מה כל כך טוב בעולם הזה שאדם צריך לשמוח שהוא חי? על הגאון מוילנא זצ"ל מסופר, שלפני שנפטר אחז את ציציותיו בידיו, בכה ואמר: איך אפשר לעזוב את העולם הזה, שאפשר להשיג בו בכמה פרוטות מצות ציצית? שם, למעלה, בעולם הבא – אין יותר אפשרות לקיים מצות ציצית…
הרבי שלי, רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, היה מוסיף אומר: "אני לא הגעתי לדרגה של הגאון מוילנא. אני לא יכול לומר כמוהו שכאן יש ציצית ושם אין. אבל כן הגעתי לדרגה שאני יכול לומר: איך אפשר לעזוב את העולם הזה שיש בו שמחת חתן וכלה, ויכולים להשתתף בשמחה של השני או חלילה בצער של השני, ושם, בעולם הבא, אין את האפשרויות האלו".
הגאון מוילנא הלך לגלות. כוונתו של מי שהולך לגלות היא לכפר על העוונות שיש בידו. כל יום צריך להיות נתון לחסדים של מישהו אחר שייתן לו משהו לאכול. כל לילה צריך לחפש מקום אחר לישון. גלות מכפרת.
פעם הגיע הגאון לאיזו עיר, ובדיוק נערכה שם חתונה. נתנו שם להיכנס גם לאנשים עניים שאין להם איפה לאכול. פתאום, בעוד הגאון יושב שם, נעלם מזלג. מישהו כנראה קנה אותו בקניין משיכה או הגבהה… אף אחד מהאורחים לא הודה בגניבה.
ניגשו לגאון מוילנא ושאלוהו: "אתה לָקַחְתָּ את המזלג"? והוא שותק. "לָקַחְתָּ את המזלג, או לכל הפחות ראית מי לקח אותו"? הוא שותק. ראו שהוא שותק, הושיבוהו על כיסא מול החתן, במרכז האולם, והתחילו לצעוק ולהלבין את פניו: "היכן המזלג? תּוֹדֶה על האמת, אתה לקחת אותו"! והגאון ממשיך בשתיקתו.
לפתע קם לץ אחד ונתן בעיטה לכסא שהגאון ישב עליו. זו היתה בעיטה כל כך חזקה עד שהוא עף – יחד עם הכיסא – עד מאחורי החתן. החתן הביט במחזה והתחיל לחייך ולצחוק…
כשהגאון מוילנא ראה שהחתן צוחק אמר: "הו! עכשיו קיימתי ב"ה מצות שמחת חתן! היה כדאי לבוא לעולם הזה כדי לקיים את המצוה הזו של שמחת חתן"…
איפה בעולם הבא יש דברים כאלה, שאדם יכול להשתתף בשמחה של השני, או חס ושלום להשתתף בצער של השני. כמה גדול העולם הזה!
(רבי מאיר צימרוט שליט"א – נאה דורש)