"וביום השביעי שבת שבתון" (א', ג')
באחד משיעוריו הביא הגר"י זילברשטיין את חידושו העצום של בעל "רמתיים צופים" הכותב שכשם שבתקיעת שופר אין לדבר מהתקיעה הראשונה עד לסוף התפילה, בגלל "הפסק", כך מרגע שנכנסה שבת-קודש, והקהל עמד ובירך "מקדש השבת", ועד צאתה, אין לדבר דברי חולין, כדי שלא ייווצר הפסק בקדושתה של השבת.
כאשר אדם מתרגל שלא לדבר בשבת דברי-חול, הוא מתקדש בקדושה עילאה, וניתנת לו אפשרות מעולה 'להכיר' את מעלותיה של השבת, ולהיות במנוחה אמיתית.
גם מי שמרגיש שאין הוא מסוגל להגיע למדרגה שכזו, כדאי שיחליט לפחות לא לדבר דברים בטלים ליד שולחן השבת, אלא לעסוק בו רק בחפצי שמים.
השבת מעניקה את ההזדמנות הנאותה להיכנס אל פְּנִים-הבית, לחדור לעומקו, ולהשלים את כל מה שלא הספקנו לעשות בימי החולין. הן בהעמקת הקשר הרגשי והנפשי עם עקרת-הבית, הן בהרחבת היחסים הלבביים עם כל אחד מהילדים, ומילוי משאלות-הלב שלהם, והן במילוי משאלותיו-שלו…
כן, גם זו משימה חשובה מאוד בדורנו, שחבל שאין אנו מקדישים לה את פרק-הזמן המתאים. לשֶׁבֶת קצת עם עצמך, לחשוב על מה שעשית במשך השבוע, ועל מה שתעשה בעז"ה בשבוע הקרוב, ולהרהר בדברים הטעונים תיקון. ובקיצור: להקדיש יותר זמן למחשבה איך נוכל להתקרב אל השי"ת, ולעשות רצונו בלבב שלם.
את כל זה אי-אפשר לעשות בבתי מלון, ה'מצטיינים' ברוב המולה ושאון, כשמטרת המארגנים היא 'להעביר את זמנם' של האורחים. על פי הנאמר לעיל, תפקידנו בשבת אינו מתמקד בשאלה 'איך להעביר את הזמן', אלא איך לנצל אותו, בכל רגע ורגע, באופן היותר-נעלה. אפשרות-הביצוע של דבר זה, היא רק בבית פנימה.
***
להכין חידות מעניינות לשלחן-השבת
אם אנחנו רוצים, מחד, לשמור בשבת קודש על הפה, ולפחות בזמן הסעודות, ומאידך לא ליצור אווירה לחוצה וקדורנית, אלא להעביר את השבת בצורה נעימה, כדאי שהאבא יכין חידות מתוחכמות ויציגם בפני בני הבית במהלך הסעודות. באופן זה, כאשר הראש עסוק בפתרון החידות, אף אחד לא יעלה בדעתו לעסוק בדברי חולין. והנה כמה דוגמאות.
הזבוב מפרפר בין חיים למוות
כיצד יתכן שיהודי יראה זבוב המפרפר בין חיים למוות, ויתחנן לפני הקב"ה שלא ימות? על פניו נראה שהיהודי הזה אינו שפוי בדעתו, אבל אין זה כך…
המקרה יכול להתרחש כאשר הזבוב הגיע אל האדם בשבת, והטריד אותו. הוא ניסה לגרשו ולא הצליח, ונתן לו מכה, והזבוב נפל על השולחן. אם הזבוב ימות, הוא יעבור על נטילת נשמה, ולכן מתפלל האדם שהזבוב לא ימות…
המצלמה היתה קשורה לַכלב
בביקורנו השבועי בכיתות ת"ת 'בית דוד', סיפרנו מעשה (המובא בחלק הראשון של הספר 'אחת שאלתי') באדם עיוור שדרש תשלום מחברת הביטוח על איבוד מאור-עיניו.
כדי לבדוק האם יש אמת בדבריו, שלחה החברה כלב שעליו קשורה מצלמה, כדי לתעד ולברר האם האיש הוא אכן עוור. הכלב מילא את תפקידו בנאמנות, והסתובב ליד העוור עם מצלמה גם במשך כל יום השבת. האם הדבר מותר?
אחד התלמידים ענה: אסור להשתמש בתמונות, כי יש בכך מלאכת כותב. ילד אחר השיב: אנו מצֻווים על שביתת הבהמה בשבת. השלישי אמר, שהכלב הולך מעצמו. תלמיד אחר הגיב ואמר, שאסור גם באמצע השבוע לצלם בלי רשות. ילד חמישי ענה שאסור ליהנות ממלאכת שבת, וילד נוסף השיב שאסור, כפי שאסור לחרוש עם הבהמה בשבת.
הרב השיב: המקרה שלנו שונה מֵחֲרישה, כי צילום אינו מוגדר כמלאכה. אבל יש כאן איסור הוצאה מרשות לרשות, במקום שאין בו עירוב.
השיטה המיוחדת לדוג דגים
פעם סיפר הרב לתלמידים שבארצות המזרח מצאו שיטה מיוחדת לדוג דגים. הם לוקחים עוף היודע לשלות דגים מהים, וקושרים חבל בצווארו, וכאשר שׁוֹלֶה העוף את הדג, מְהַדְקִים את החבל סביב צווארו כדי שלא יבלע את הדג, וכך נהנים מהשלל.
נשאלת השאלה, אם אדם יעשה פעולה זו בשבת, על איזה איסור יעבור?
תלמיד אחד השיב שלכאורה יעבור על איסור צידה. תלמיד אחר טען שיש להשוות את פעולת שליית הדגים – לאדם המטיל חכה לים על מנת לדוג, שבוודאי יש לחייבו משום צידה.
תלמיד נוסף טען, שהאדם שהעוף הוא שלו יתחייב משום שביתת בהמתו, שהרי אדם מצֻווה שבהמתו לא תעשה בשבילו מלאכה האסורה לו, כמו שנאמר בפסוק 'למען ינוח שורך וחמורך'.
לכך הסכים הרב שליט"א, וסיפר לתלמידים מעשה שהיה כאשר שָׁבַת פעם בעיר חולון וראה את אחד מאברכי הכולל יוצא לרחובה של עיר ומביט אנה ואנה.
לשאלת הרב מה הוא מחפש, השיב ששכח לכבות את הנורה של המקרר, ואחד הילדים פתח בטעות את המקרר, שממנו יוצא קור המציק לבני הבית, ועכשיו לא יכולים לסגור את המקרר… לכן הוא מחפש גוי שיעשה את המלאכה.
הכלב יותר גרוע מגוי
והנה, ממש באותו רגע עבר ברחוב אדם עם כלב, וכששמע את הבעיה הציע שכַּלְבּוֹ יסגור את דלת המקרר, שהרי הוא לא גרע מגוי.
אבל הרב פסק שהכלב יותר גרוע מגוי, משום שהאדם מצֻווה על שביתת בהמתו. והוסיף הרב, שיש לאסור במקרה שלפנינו משום מלאכת צידה, שהרי הרמב"ם כתב (בפרק י' מהלכות שבת) שדרך הציידים לשלוח כלבים כדי שיצודו צבאים, וזוהי תולדה של צד.
אם כן גם במקרה שלנו, שכן הוא הדרך לצוד בארצות המזרח, יהיה חייב משום צד. שכן כתב המשנ"ב (שט"ז סק"י) שאם הבהיל את הצבי עד שבא הכלב ותפסו, זו היא ג"כ תולדת צידה.
*
וכך אפשר להוסיף כהנה וכהנה חידות מחודדות בעניינה של השבת, ובנושאים אחרים, כדי שבני הבית ייהנו מהחידודים, ואז גם ממילא יפחתו דיבורי החולין.
***
מרן הגר"י אברמסקי זצ"ל, בהקדמתו הנוראה ל'חזון יחזקאל' על התוספתא סדר מועד, כתב כמה משפטים על יקרתה של השבת, והננו לצטט:
'רוח של רגיעה ומנוחה עוברת בעולם ביום השבת, אשר רק שומר שבת כהלכתה חש בה בסתר-לבבו, שהרי השבת ניתנה בצנעא, במסתרי הנפש, וביום כזה של שלוה ונופש, מסוגל הוא האדם להתרומם מתחתיות חייו הארציים להתרכזות רוחנית, לנשמה יתירה, לעליית נשמה בדברים העומדים ברומו של עולם, בהתחלת הבריאה והשלמת היצירה, ומי ברא אלה ומי מקיימם…
'כי בורא שמים וארץ הוא הנותן נשמה לכל יצורי תבל, ורוח חיים לכל כוחות הטבע, והוא נגיד ומצוֶה על כל משטרי הבריאה, ואדון על כל המעשים ובכל מקומות ממשלתו ואין זולתו.
'ומקיים "אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ", תפוש בחזיונות נאצלים שיש בהם קרבת אלוקים, הוד קדושת השבת עליו ייראה', וכו'.
***
רבי אריה לוין הציע שבשלב ראשון ישמרו רק חלק מסוים ממצוות השבת
הבה נתחזק כמידת יכולתנו בשמירת קדושתה של השבת. כל אחד ישתדל לֶאֱזוֹר עוז ותעצומות, ובשלבים איטיים והדרגתיים יגביר ביום השבת בביתו את הכיסופין והערגה לאווירה של קדוּשה וטהרה.
זכורני מעשה שהיה אצל הסבא שלנו, רבי אריה לוין זצ"ל, שבאו אליו שני אחים, וסיפרו שאביהם התגלה בחלומם, ופניו כעוסות מאוד, ודרש מהם לשמור שבת! האחים, שנבהלו מאוד מהחלום, אמרו לרבי אריה ש'אין בכוחם' לשמור על כל דיני השבת.
הרגיעם הצדיק, ואמר להם: 'בואו ונעשה הסכם. אל תקבלו הכל בבת אחת. בשלב ראשון תשמרו על חלק מסוים ממצוות השבת, ולאחר כמה שבתות, לכשתראו ותרגישו בנועם השבת ומתיקותה, תקבלו על עצמכם עוד חלקים מן השבת'.
ההוראה הזו נוגעת, למרבה האירוניה, גם לנו… אמנם לא בשאלות של חילול שבת אמיתי, אלא ביחס לפרטים הרבה יותר קלים, אבל כל אחד צריך להתחזק בדרגתו-הוא, ומאידך אסור לקפוץ כמה מדרגות בבת אחת. ולכן, חובתנו היא להתחיל בשבת זו, כמו שאמר רבי אריה, ולהמשיך בשבתות הבאות.
אינך יכול להיגמל לגמרי מן העיתון, היבדל תחילה רק קצת, ואחר כך כבר תהיה לך סיעתא דשמיא, ולא תבין בכלל איך הֵצַצְתָּ פעם בשבת-קודש בעיתון… אינך יכול לשבות לגמרי מדברי חול, אז לפחות אל תדבר בענייני מסחר. וכן הלאה.
***
כל הנוכחים נחרדו לראות את החתן מתעלף ומתמוטט
בספר בראשית (ב' ב') אומר רש"י: 'מה היה העולם חסר? "מנוחה", באה שבת באה מנוחה'. שמעתי משל נאה על כך, לחתן בן-גבירים שהזמין אולם מפואר לשמחת החתונה שלו, ועשה מאמצים רבים על מנת שהשמחה תהא מושלמת. אבל, שוד ושבר.
מיד לאחר החופה התעלף החתן והתמוטט ארצה. כל הנוכחים נחרדו מאוד לנוכח המראה של החתן המוטל על הרצפה בבגדי חופתו, ולא היתה ברירה אלא להבהילו לבית חולים.
גם לאחר שהחתן הוצא מן המקום, לא נרגעו האורחים, ולא היה באפשרותם לגשת אל השולחנות שהיו עמוסים וערוכים בדברי אוכל משובחים ביותר.
אבל, המלצרים שלא היו עדים לאירוע, עמדו כבר עם מגשי-הכסף בידיהם והתכוננו להגיש את המנות. והנה, הם נתקלים במחזה שלא ראוהו מימיהם.
כל הקהל נמצא באולם, אבל אף אחד אינו ניגש אל השולחן ואינו מסב ליד האוכל המשובח. המלצרים לא הבינו מה קורה כאן; הרי האנשים הגיעו כדי לסעוד את ליבם בסעודת החתונה, ומדוע הם אינם מסבים לסעודה?
עד שאחד הנוכחים טרח לעדכן אותם בעובדה שהחתן התעלף, ואיך תֶּעֱרַב עלינו הסעודה על כל מטעמיה ומנעמיה, אם החתן שלמענו הגענו לכאן, ובגללו נעשתה הסעודה, לא יהיה נוכח עמנו?! מה ערך יש לכל המאכלים הטעימים, בלעדיו?!
כך היה בבריאת העולם. נכון שהעולם כולו נברא, אבל עדיין היתה חסרה המנוחה של יום השבת, שהוא יום האמונה והביטחון בבורא עולם, ועד שלא ייברא היום הזה, ותבוא המנוחה, מה ערך יש לכל הימים שקדמו?!
ובדיוק על אותו משקל אפשר לומר, שאם מנוחת השבת אינה נשמרת כדבעי, על פי כל הכללים ההלכתיים המסורים, מה ערך יש למנוחה שכזו?!
******
הייתי נוכח פעם בעת שיהודי חולה ניגש לאחד מגדולי האדמו"רים וביקש שיברכוֹ ברפואה שלימה. האדמו"ר שקע בשרעפיו, ולפתע התעורר ואמר לחולה כהאי לישנא:
הינך רוצה להבריא ממחלתך ולהיחלץ מצרותיך? קיים בנפשך את הפסוק (שמות, כ"א י"ט) "רק שִׁבְתּוֹ יתן ורפא ירפא", תן לאלוקים את השבת שלך, קיים אותה בשלימות הראויה, על כל הידוריה וסייגיה, ותזכה לחלקו השני של הפסוק, "ורפא ירפא".
עקבתי אחרי האיש ההוא, ויכולני להעיד על שני הדברים גם יחד. לאחר שיצא מבית האדמו"ר החליט להפוך את שבתותיו לימים של קדושה וטהרה, וממש הפך את כל הבית שלו בנושא זה, וגם זכה להירפא ממחלתו.
הרי לפנינו סגולה נפלאה מאד שתהפוך אותנו לאנשים אחרים, תקדש ותטהר אותנו, ותקרב אותנו לבוראנו באופן מיוחד.
ובאמת, כשיהודי מקדש את שבתותיו, יותר ממה שהוא "נותן", הוא "מקבל" שפע של מנוחת הדעת ושלוות הנפש, ומלוא חופניים של שמחה אמיתית מציפה את ליבו. ומה לנו יותר מכך.
הצעדים שעל יהודי לנקוט כדי "לתת" את שַׁבָּתו לבורא עולם, אינם כה מסובכים. עם מעט יוזמה ורצון טוב, עם מעט התקדשות והיטהרות, נוכל להפוך לחלוטין את כל האווירה בבית ולהתעלות לפסגות-שיא, שהיו מקור השראה וחיזוק ליהודים בכל הדורות.
מה הפירוש ב'ורפואה קרובה לבוא'?
השבת – מקור הברכה היא! וגם בענייני רפואה אפשר להשיג בה דברים שאי-אפשר להשיג בימי החול, כמו שכתוב 'ורפואה קרובה לבוא'.
החידושי הרי"ם מסביר שהפירוש הוא שבימי החול אנחנו מתפללים על ענין הרפואה רק בברכת 'רפאנו', ואילו בשבת, כשברכה זו אינה נאמרת, אנחנו מזכירים זאת כבר בברכה השניה, כשאומרים 'ורופא חולים'. ואם כן, רפואה קרובה לבוא…
***
האם מותר לדבֵּר בשבת בענין ההדלקה של ל"ג בעומר?
ועוד בענין הדיבורים בשבת.
נספר כאן על קהילה שערכה הדלקה במוצאי שבת בו חל ל"ג בעומר, וביום שבת-קודש, לפני תפילת מנחה, הכריז הגבאי ש'ההדלקה תהיה במוצאי שבת, בשעה 10'.
כמה מן המתפללים העירו לו שאסור היה להכריז על 'הדלקה' בשבת, בגלל האיסור של 'ודַבֵּר דָבָר'. הגבאי מצדו השיב שבשו"ע (ש"ו ז') כתוב במפורש שאיסור זה הותר לדבר מצוה, וז"ל:
'חפצי שמים מותר לדבֵּר בהם, כגון: חשבונות של מצוה, ולפסוק צדקה, ולפקח על עסקי רבים', וכו'. ואם כן – טען הגבאי – גם ההדלקה בל"ג בעומר היא דבר-מצוה.
והנה, אחד מבני-ביתו של מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שְׁאלוֹ מדוע הוא אינו משתתף אף פעם בהדלקה בליל ל"ג בעומר? ומו"ח השיב שהדבר אינו מופיע בשלחן ערוך, וממילא מדובר רק ב'ענין', ולכן 'דף הגמרא חשוב לי יותר'!
לפי זה, שההדלקה בל"ג בעומר היא רק 'ענין', לא הותר לגביהָ האיסור של 'ודבר דבר', שהותר רק לדבר מצוה. ומכאן שהגבאי אכן לא נהג כשורה, ולא היה עליו להכריז על 'הדלקה', אלא לומר 'במוצאי שבת נשיר בר-יוחאי'…
אולם, כאשר סיפרתי את הדברים לגיסי מרן הגר"ח קניבסקי, הביע את דעתו שהדלקת ל"ג בעומר היא בגדר מצוה, ובאשר לשאלה מדוע מרן הגרי"ש אלישיב לא השתתף מעודו בהדלקה זו, התשובה היא שהוא לא היה זקוק לכך… הוא הדליק את המדורה עם משניות-של-רשב"י…
***
'הִמָּנְעוּ מלדבר דברים בטלים בשבת וְתִפָּקְדוּ'
נספר עוד על מאורע מרגש ומשמח שהיה בבני ברק, כאשר זוג הנשוי 18 שנים, נפקדו בלידת תאומים, בן ובת.
בקידושא-רבא שנערך במסגרת המשפחה, סיפר האב בקול שנוק מדמעות, את גודל הנס, ונשא דברי הודיה לבורא עולם על החסד הגדול שעשה איתם.
האב סיפר שכאשר עלה אל הגאון רבי חיים פיינשטיין, ראש ישיבת 'עטרת שלמה', ושאל בבכי ותחנונים מה יעשה וייוושע, השיב ראש הישיבה שיש סגולה מיוחדת לפתיחת שערי השמים לתפילות, והיא, לקבל על עצמו שלא לדבר דברים בטלים בשבת.
הגר"ח סמך על כך את הפסוק 'אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר'. חז"ל דורשים מפסוק זה שאסור לדבר דברים שאינם-צריכים בשבת, ובהמשך הפסוק נאמר 'הן לא קצרה יד ה' מהושיע ולא כָּבדה אזנו משמוע'.
ועל כן – אמר הגר"ח פיינשטיין לאב – אם תקיים את הפסוק הראשון, ותמָנע מלדבר דברים בטלים בשבת, תזכה שיתקיים בך גם הפסוק הסמוך.
ההורים קיימו את הדבר בהידור, וזכו להיפקד.
(מתוך הספר הנפלא 'שבת בשמחה' בעריכתו של הרב משה מיכאל צורן שליט"א)