אין ייאוש!
אדם שואל את עצמו: האם אני מסוגל ללמוד את הש"ס כולו? האם אני מסוגל לכוון בכל התפילה כראוי? האם אני יכול לשמור על המחשבות שלי במשך כל היום והלילה?
אלו סוגי שאלות שנשאלים כמעט בכל תחום.
גם בין אדם לעצמו, גם בין אדם לקונו. גם בין אדם לחבירו.
המשימות נראות לנו גבוהות מדי ובלתי ישימות.
חז"ל מגדירים זאת (סוכה נב.): "צדיקים נדמה להם כהר גבוה".
המשימות בעולם הזה נראים להם כגבוהים מדי, כרחוקים מדי, כבלתי ניתנים לעשייה.
בדיוק כמו שאדם עומד מול הר האֶווֶרֶסְט, בלי ציוד מתאים, ואומרים לו: קום ועלה על ההר, תכבוש את הפסגה.
והוא עונה, לכאורה די בצדק: אני לא מסוגל.
אבל בכל הקשור לעבודת ה', האמת היא שונה.
עליך להתחיל, לנסות, להשתדל, למרות שזה נראה לך חסר סיכוי, ואתה תצליח!
כמובן שעליך להתפלל ולבקש מהקב"ה שיעזור לך, וזה חלק מהמשימה עצמה, אבל מי שמנסה – מצליח!
*
משל יפה מספר על מלך שבנה בנין רב קומות, מאה קומות ואולי אפילו יותר.
העלייה בקומות הבנין היתה כרוכה במאמצים מרובים.
לא היו מדרגות המובילות מקומה לקומה.
מה כן היה:
סולמות עץ וחבלים.
רק איתם היה אפשר לטפס מקומה לקומה.
כמובן שהטיפוס בהם לא היה קל.
אך יום אחד יצא כרוז מהמלך והכריז:
אדם שיצליח לעלות ביום אחד ולהגיע עד לקומה האחרונה יזכה בתפקיד מכובד ביותר:
הוא יזכה להיות שר בממשלה של המלך. להיות מהקרובים למלכות.
גם כבוד, גם כסף, גם סיפוק.
אנשים רבים הבינו שאם נותנים פרס כה גדול על כזו משימה – כנראה שהיא כמעט בלתי אפשרית, ואולי בלתי אפשרית לחלוטין.
היו כמה יחידים שניסו את מזלם, הם טיפסו ארבע וחמש קומות, אבל גם הם התייאשו מהר וחזרו בהם
הם פשוט הבינו כמה זמן לוקח לטפס כל קומה וקומה, וכיצד מקומה לקומה זה נהיה קשה יותר, והם הבינו שביום אחד הם לא יצליחו להגיע עד לראש הבניין.
בין ההמון שהתגודד למטה, מסביב לבנין, עמד אדם אחד, שלביש מזלו גם היה נכה רגליים, הוא בקושי יכול היה ללכת. והוא חשב לעצמו:
הרי המלך הוא טוב ומיטיב.
הוא הרי רוצה בטובתנו. ובוודאי שהוא לא מעדיף אחד על פני חבירו.
אם הוא נתן משימה יותר – ברור שהמשימה הזו מתאימה גם לי. גם אני יכול. איך באמת?
אמר הנכה: הרי אני לא מצליח להבין איך זה גם מתאים לאחרים, אבל זה ברור שאיכשהו זה חייב להתאים להם. כי הרי המלך לא ביקש להוליך אותנו שולל. אם כך ברור שזה גם מתאים לי.
החליט אותו אדם לנסות את מזלו, והתחיל לטפס. כל האנשים למטה גיחכו: כולם לא מצליחים והוא חושב שהוא יצליח. אבל הוא ניסה. לא התפעל מהסובבים ובמשך כמה שעות הוא ניסה לטפס.
כבר נהיה שעות אחרי הצהרים והוא בסך הכל מגיע לקומה השמינית. הוא לא מתייאש, הוא ממשיך הלאה.
לפני שהשמש שוקעת הוא כבר עומד בקומה העשירית. הוא ניגש כבר אל הסולם לקומה ה11 ואז הוא רואה:
— מעלית! כן. לא פחות ולא יותר: מעלית משוכללת. הוא נכנס ולוחץ על הכפתור האחרון.
ותוך שתי דקות הוא שם.
וכשהוא היה למעלה, על המרפסת, ומלמטה הביטו בו דרך המשקפת, ראו כולם שהמלך אכן רצה בטובתם. גם אם זה נראה קשה ואפילו בלתי אפשרי – זה אפשרי בהחלט. תנסה – והמלך יעזור.
*
אבל למה לנו משלים, כשיש לנו סיפור נפלא על רבינו האביר יעקב שהלילה הוא יומא דהילולא שלו, יום כ' טבת:
סיפר האדמו"ר רבי רפאל אביחצירא שליט"א, מה שהוא שמע בעצמו מפי קודשו של אביו האדמו"ר רבי מאיר אביחצירא זיע"א: מעשה שהיה ורבינו האביר יעקב היה בדרכו מעיר לעיר במרוקו כשהוא רוכב על חמור, ועמו משרתו בקודש.
לפניהם הייתה עדיין דרך ארוכה, מדבר צחיח ושמם.
הגיע זמן תפילת מנחה, והאביר יעקב הכין את עצמו לתפילה. הוא ירד מן החמור וביקש מים לרחוץ את ידיו.
אבל משרתו המסור הודיע לו כי לצערו אין לו מים מספיק בשביל נטילת ידים. הסתכלו סביב וראו שהכל רק חול. אין שום סימן למקום ישוב, אין שום סימן למים, אין אנשים חולפים.
מה עושים?
התכופף האביר יעקב לאדמה, למדבר, ועשה בידו הקדושה חפירה קטנה, גומא בקרקע, ולאחר מכן הרים את עיניו למרום וידיו נשואות כלפי מעלה בתפילה חרישית מעומקא דליבא.
האביר יעקב מתפלל ומעיניו הטהורות נופלת דמעה אחת אל תוך הגומא הזו. תוך כמה דקות: השמיים התקדרו בעננים וגשמי ברכה החלו לרדת, הגומא התמלאה במים, וכשהיא היתה מלאה פסקו הגשמים מלרדת בדרך נס.
כך נעשה רצון הצדיק להתפלל בנקיות ובטהרה כדרכו בקודש.
*
האביר יעקב לא אמר:
איך אני ישיג מים במדבר. הוא עשה את מה שהוא יכול היה לעשות.
הוא חפר גומא! הוא חפר בור קטן! הוא לא חשב איך אני אמלא את זה במים!
הוא מצידו עשה – והקב"ה, מלך מלכי המלכים, השלים.
כי אכן, הוא הדברים אשר אמרנו:
הקב"ה נותן לנו משימות, אבל רק משימות אפשריות,
אנחנו צריכים לעשות ככל שביכולתנו, והקב"ה "לקל גומר עלי".
*
ואת המסר הזה אנו רואים בפרשת השבוע.
על הפסוק (שמות ב ה): "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ".
ותשלח את אמתה – פירושו שהיא שלחה את היד.
שאל הרבי הקדוש רבי ברוך ממעז'יבוז':
מדוע התורה מספרת את הפרט הזה שבתיה בת פרעה שלחה את היד, היה מספיק לומר שבתיה לקחה את התיבה, זה הרי מובן מאליו שמי שלוקח משהו – הוא שולח את היד לקחת.
אלא אמר הרבי רבי ברוך ממעז'יבוז' רעיון נפלא:
התיבה הייתה רחוקה מאוד מבתיה בת פרעה. בדרך הטבע לא היה שום דרך להגיע אל התיבה. אכן נעשה נס והיד של בת פרעה התארכה והגיעה אל התיבה. אבל מה חשבה בת פרעה? היא הרי ראתה שהתיבה רחוקה, למה היא הושיטה את היד?
אלא אמרה בתיה בת פרעה: אני מבחינתי משתדלת, עושה את המקסימום, האם זה יצליח – זה כבר לא עניין שלי.
היא הושיטה את היד – והנס קרה, היד התארכה והתארכה והגיעה עד לתיבה.
זה המסר שהפסוק מלמד אותנו: לכולם לא להתייאש, אף פעם לא לחשוב שזה בלתי אפשרי. תנסה בכל יכולתך, ומשמים יעזרו לך שבוודאי תצליח!
*
וכך סיפר הרבי הלב שמחה, ששמע מאביו ראש גולת אריאל, האמרי אמת, שבזמן המלחמה בפולין, כשהמצב כבר היה קשה מאד, ויהודים היו זקוקים לעזרה ולא היה אפשר לסייע להם, אמר האמרי אמת, מבתיה בת פרעה אנחנו למדים שגם במצב כזה, בכל מצב שהוא, אין ייאוש. גם כאשר האפשרות לעזור נראית רחוקה, עדיין צריך לנסות להושיט יד לעזרה. איש את רעהו יעזורו. האדם יעשה את תפקידו, והקב"ה כבר ישלים ויסיים בעדו.
