"והכהן הגדול מאחיו" (כא, י)
הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל סיפר, שבהיות רבינו תומך ומוקיר של "ועד…", נדברו עמו שיעלו לביתו במוצאי יום הכיפורים מיד לאחר הבדלה, ויצלמוהו תורם לקופת הועד לקיים מה שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל", והפרסום ידרבן לתרום".
הצלם הכין מצלמתו, ההבדלה הסתיימה והקופה הושטה, והצלם החליט שיפה יותר יהיה אם הגמרא הסגורה הממתינה לפתיחתה תהיה אכן פתוחה, זו תהיה תפאורה נאותה. שלח ידו, ופתחה. מיד הזדעק רבינו: "הרי זה שקר! לגרום לכך שאשקר, מיד לאחר תפילת נעילה?!" וסגר את הגמרא!
תרם, וצילמו, ופתח את הגמרא…
גבאי ארגון ת"ת [תומכי תורה] מאחת הישיבות הנכבדות ביקשו מרבינו שיאפשר להם לצלמו כשהוא מעניק לארגונם שטר של מאתים שקלים. אם יראו תמונה זו, יפתחו ליבם וכיסם של תורמים רבים, ובני ישיבה רבים יעזרו. ביקשו למסור לידיו את השטר, והמצלמה כבר ממקודם – נחרד רבינו: "לקבל מכם שטר כדי להתחזות כנותנו –
הלא זה מעשה רמיה וגניבת דעת!"
ולא הסכים בשום פנים ואופן!
ולתדהמתם נעתר ובא!
בשנת תשנ"ו ביקש הרב צבי יעקובזון שליט"א מרבינו שיהיה סנדק לבנו, ונאות. בבוקר יום הברית טלפן נאמן בית רבינו הרב חיים כהן שליט"א ואמר שבלילה הובהל אליו רופא וסדריו השתנו. אבל אמר, שאם לא יהיה סנדק הפעם, יהיה סנדק בפעם הבאה.
כיבד את הגאון רבי חיים פינחס שיינברג זצ"ל בסנדקאות.
באלול תשנ"ט התקשר לבית רבינו וביקש להזמינו לסנדקאות בבית ההחלמה בטלז סטון.
אמרו לו: אין סיכוי. אינו יוצא מירושלים לסנדקאות.
אמר: תזכירו לו שלפני שלוש שנים אמר שיהיה סנדק בפעם הבאה –
ולתדהמתם נעתר ובא!
קבוצת לומדים מופלגים למדה בכולל אברכים וקיבלה קצבה נמוכה, שהעיקה על כלכלת משפחותיהם. פנה אליהם ראש הכולל והציע שיעברו לבית מדרשו, וישלם להם קצבה מכובדת. הסכימו. שמע ראש הכולל הקודם והזדעק: אם יצאו, תיפגע רמת הלימודים בכולל ביקש שישובו וישלם להם כפי שהלה הבטיחם. והאמת, הם חייבים לו הכרת הטוב ושמחים יהיו להמשיך וללמוד בבית מדרשו. אילו היה משלם כך מלכתחילה לא היו חושבים לעבור. באו ושאלו –
ורבינו תמה: "היכן ה'הן צדק'? וכי מתחייבים ונסוגים?!"…
כי דבר שאינו אמת לא נכנס באזני
סיפר ראש ישיבת "מאור התלמוד", הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א: אחד ממקורבי רבינו סיפר לו דבר מה, ורבינו מאן לקבלו.
שב וסיפר כעובדה בדוקה, ורבינו חזר ואמר שאינו מקבל.
כעבור זמן נודע לו שאכן הטעוהו, ולא כך היה המעשה. בא והתנצל, הודיע שטעה.
השיבו רבינו: "לא היית צריך לטרוח, כי דבר שאינו אמת לא נכנס באזני!"
ידוע שאדם שנתפס באי אמירת אמת היה דחוי בפני רבינו על כלות, ולא האמין להבטחתו שלא ישוב לשקר כי אמר שגם הבטחתו בשקר יסודה.
ופעם המליצו על אחד כזה לטובה, ככלות הכל אישיות תורנית הוא –
פתח וסיפר: בוינה היה רב בית כנסת שלא הצטיין ביראתו. פעם הסתכסך עם החזן. גמל לו הלה, ולא המתין לו בקריאת שמע.
לאחר התפילה הוכיח את החזן: "למה לא חכית שאגיע ל'אמת'?!"
השיב החזן: "אם הייתי צריך להמתין עד שתגיע ל'אמת', לא הייתי יכול להמשיך בתפילה"…
"למה שיקומו", תמה רבינו.
משגיח באחת הישיבות בא לבקש עצה. מה עושים בענין הבחורים המתקשים לקום בזמן לתפילה, ומאחרים לה, וממילא תפילתם חפוזה ומקוטעת, ולא מוסיפה הרבה יראת שמים.
רבינו השעין ראשו על ימינו בתנוחה האופיינת, ונעץ במשגיח את עיניו הפקחיות: "מה עושים?! אין מה לעשות!"
"כלומר", תהה המשגיח.
"למה שיקומו", תמה רבינו. "זה טוב לישון. להתכרבל בשמיכה, לשקוע בתנומה"…
המשגיח לא ציפה לשמוע כזו תשובה מרבינו, שבשתיים לפנות בוקר צנף את השמיכה והטיחה לירכתי המיטה כדי להכריח עצמו לקום בגיל מאה!
"למה שיקומו?!" הזדעק המשגיח, "כדי לשמור על סדרי הישיבה!"
"אתם הרי רואים שאינם מעניינים אותם", הפטיר רבינו. קביעה, שאין עליה תשובה…
חשכו עיני המשגיח, אבל רבינו המשיך ואמר –
"אבל אותו בן ישיבה, כשיבנה ביתו ויהיה בעל חנות, יפתח את חנותו בזמן. ומדוע, כי מבין הוא את הנחיצות, ולכן אינו צריך מעורר שיעירו, ומשגיח שיעמוד על גביו –
לפיכך, העצה אחת היא –
להחדיר בלב התלמידים את נחיצות התפילה, יקרתה וחשיבותה. ואז ממילא יזהרו בה ויקומו לקראתה!"…
הסביר: "אני כבר לא צעיר, קשה לי".
בפורים היה רבינו יושב ליד השולחן והבית המה מהמוני הבאים לשמוח ולשמח. שנה אחת הודיע רבינו שלא יהיה בביתו בפורים. נסע לביתו בשכונת בית וגן.
תמה מקורבו, על מה ולמה.
הסביר: "אני כבר לא צעיר, קשה לי".
הבין: קשה לשבת שעות ולקבל המוני אנשים –
אבל רבינו הסביר: "כל אחד אומר משהו, ויש לשמוע, ולהגיב, ולהוסיף, גם זה לא קל, אבל מילא, אפשר לסבול. אבל יושבים שם אנשים שונים, דיינים, ורבנים, אברכים ובעלי בתים. וכל אחד דורש התייחסות ולפי כבודו. ועלי לזכור כמה שניות הקדשתי לכל אחד. כי אם שוחחתי עם דיין אחד חצי דקה ועם האחר רק עשרים וחמש שניות, עלול הוא להיפגע –
זה כבר קשה לי בגילי, ועדיף לשהות בבית וגן".
(לקט מתוך הגדה של פסח – ישא ברכה)