יקותיאל יהודה גנזל
רגליי פוסעות ברחוב הרב לנדא שאין לו מוצא. תר אחר הרכב שהחניתי במקום לפני שעות ספורות. וכשאני מוצא את הרכב, אני מוצא גם נער חסידי שחזותו מלמדת שהוא לא מנִשְׂגָבֵי ה'עוֹיבְדִים' בישיבה בה הוא לומד, הוא חצי-יושב על הפגוש הקדמי, וממרר בבכי. דמעתו על לחיו.
סלחתי לו על הכיסא המאולתר שהוא מצא לעצמו, אולי גם זרקתי לו איזו מילת עידוד.
ואז, כמו משום מקום, הוא הפציע במשפט שטלטל את עולמי –
"בהלוויה שלי, גם יהיו מאות אלפים!" – נם לו הנער המתייפח.
נִבְעַתִּי. לא הצלחתי להבין מה עובר עליו ומה מביא בחור צעיר שהחיים עוד לפניו להתחיל לתכנן את מסע הלווייתו. ובכלל, מעודי לא שמעתי מאן-דהו שרואה הלוויה המונית ומתאווה לֵאמוֹר: "גם אני רוצה כזאת".
מהר מאד הבנתי שלא רגע מבעית לפניי, אלא רגע מכונן. זה היה כשהנער פצח במונולוג בקול צרוד מבכי ובעיניים שלא חדלות מלדלוף. הוא סיפר לי על הקשיים שהוא חווה בישיבה, קשה לו ללמוד, "לא קורצתי מהחומר של המתמידים הגדולים", הוא התוודה. הוא לא מוצא את מקומו ועיניו פוזלות אל העולם ה'כאילו-מרצד' שבחוץ. הוא חולם על יוקרה, על קריירה, על נכסים ורכבי יוקרה.
יותר נכון: לא חולם, אלא חָלַם. עד יום האתמול.
"הגעתי לפה באוטובוס מאורגן של הישיבה בה אני לומד ומהרגע הראשון הרגשתי שמשהו קורה לי. ראיתי את המוני ההמונים. את האספסוף הקדוש שצבוע בכל גווני הקשת החרדית והיהודית. ראיתי גם את הכאב בעיניים, את ההערצה המקודשת שההמון העילאי מעריץ את אותה דמות פלאים – אותה מעולם לא ראיתי, אבל את תמונת דיוקנה אני מכיר גם מכיר. ופתאום הרגשתי שסולם העדיפויות שלי מתערער קצת. פתאום הבנתי שהיוקרה האמיתית נמצאת בכלל כאן, בעולם התורה.
כשההלוויה הגיעה לבית העלמין, הצלחתי להידחק קצת פנימה ואז היכה בי הברק: כאן שוכבים, זה לצד זה, אנשים שהשיגו עושר מופלג בחייהם, אנשים שבחייהם שמם ושמעם טלטלו את העולם, לצד אנשים שלא היה להם לא לחם ולא כבוד ולא מעמד. פה – כולם שווים. אף אחד עוד לא לקח עמו אֶלֵי קבר את המרצדס או המטוס הפרטי. אבל כאן גם טמונים אנשים כאלה, ואולי לא אנשים אלא מלאכים, שנטלו עמם לעולם הנצח את היוקרה האמיתית, את ה'בבלי' ואת ה'ירושלמי', את ה'ספרא', ה'ספרי', ה'מכילתא' וה'זוהר'. והם, הם העשירים האמיתיים".
לאחר רגע נוסף של התייפחות מתוך התפכחות, הוא הוסיף לי:
"שמעתי גם שני אברכים מדברים ביניהם. אחד מהם סיפר על בחור שנכנס פעם אל מרן הגר"ח זצוק"ל והתאונן על כך שאין לו 'התמדה' ו'חשק' בלימוד. השיבו מרן זצוק"ל: 'מה בכך? אני כבר שבעים שנה לומד בלי התמדה…' וזה טלטל אותי. מסע ההלוויה ההמוני הזה לימד אותי עד היכן מגיע כבוד התורה ולאיזה כבוד מלכים יכול אדם להגיע – בלי קשרים ובלי תכנונים, בלי כישורים חברתיים ובלי התייפייפות משתפכת – אלא אך ורק בכוח התורה הקדושה".
מכאן, הוא הצהיר, הוא חוזר אל הישיבה ואל הגמרא, אתה לא יעזוב לעולם, לעולם! "גם אני אהיה גדול בישראל. גם אל ההלוויה שלי יגיעו מאות אלפים – כי אין לי לא ייחוס ולא קשרים ולא כישורים, אבל יש לי את התורה הקדושה שהיא נתונה לכל".
חבל ששכחתי לשאול לשמו – – –
(המבשר)