הרב אליהו לפין, מרבני ישיבת 'מיר' ירושלים
כל יהודי עובר במשך חייו ניסיונות, קשיים ולחצים הדוחקים אותו אל הפינה, מנתקים אותו ממרוץ החיים המטורף ומוציאים מעמקי ליבו כמיהה וגעגוע לחיים אחרים, של ישוב הדעת ונינוחות הנפש, חיים רוחניים ומרוממים יותר, הרהורי תשובה על מצבו מול בורא עולם. ואז, הבעיה מסתדרת איך שהוא, המצב משתפר והחיים שבים למסלולם וגם ההתעוררות נחלשת או נמוגה תחת גלגלי השיגרה.
התופעה הזאת מעוררת שתי שאלות שחייבות להישאל: האם יש משמעות להתעוררות חולפת שלא הופכת לגמרי את האדם למישהו אחר? והאם יש בכלל ערך להתעוררות כשהיא באה מכוח מצוקה ואיננה כמיהה פנימית וטהורה, אולי היא רק ניסיון לפתור את הבעיות…
2
כשנקרא השבת 'נחמו נחמו עמי' נשאל את עצמינו בכנות – הרי גם בשנה שעברה נוחמנו בשבע שבתות נחמה, קיווינו לנחמת עולם והיא לא באה. בעמקי ליבנו ידענו כי גם בלוח השנה הבאה שוב יופיעו ימי בין המצרים ותשעה באב (אם לא יקרה משהו מיוחד…) ובכל זאת בורא עולם שב ומנחם אותנו כל שנה מחדש, עלינו להבין מה הוא רוצה מאיתנו, מהו הרעיון והמסר של הנחמות על רקע החורבן המתמשך?
אם נהיה באמת כנים, נפנה את השאלה הזאת כלפי עצמינו – איזו משמעות יש לתשובה ולסליחה של יום כיפור אם בתוך תוכנו ברור לנו כי גם בשנה הבאה נעמוד שוב במקום הזה, נתחרט ונבטיח שינוי, ואז שוב תעבור שנה ועוד פעם נבקש סליחה – מה המשמעות של הימים הנוראים על סמך הניסיון וההיכרות שלנו עם עצמינו?
3
התשובה אחת היא: איך היה נראה יהודי בלי שיעברו עליו פעם בשנה הימים הנוראים? הרי החטא שתחילתו טעות או מעידה רגעית היה הופך להיות חלק ממנו. ולכן ה'יום כיפור' של כל שנה ושנה מונעים את השתרשות החטא באדם ושומרים שלעולם יהיו העבירות רק משהו חיצוני שתמיד אפשר להתנער ממנו.
כך גם העצירה השנתית להתבוננות על מצבינו הגלותי לעומת האידיאל של בנין ירושלים מונעת מאיתנו להשלים עם החורבן האישי והלאומי, שומרת עלינו שלא נתרגל לחיים העצובים הללו, שלא נחשוב שבאמת ככה נראה יהודי. הנחמה אומרת לנו שעבודתנו הפנימית בימי האבל החזירה את הפוקוס לכיוון הנכון, שהגעגוע שנולד בלבנו יכול וצריך להוביל אותנו קדימה.
בעצם, בכל שנה יהודי עולה קומה. נכון כי מן הסתם גם ליום כיפור הבא הוא יבוא עם כישלונות, אבל יעמוד ברמה מעט גבוהה מאשר בערב יום כיפור שקדם לו. לאט לאט הוא מתקרב יותר לזהות האמיתית שלו. כך בדיוק האבל והנחמה מעלים אותנו כל שנה לקומה גבוהה יותר, מקרבים אותנו לקראת איך שיהודי באמת צריך להיראות.
וזאת התשובה לשאלה הראשונה – כל נקודת עצירה בחיים מונעת מהאדם להתקבע בטעותו, כל התעוררות של תשובה עוצרת את תהליך ההשלמה עם החיים המגושמים, עם הריחוק והזיוף, היא מעלה את היהודי למקום גבוה יותר.
4
והתשובה לשאלה השנייה: בסוף תיאור הגלות שבפרשת השבוע מופיעה הבשורה "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוקיך", זאת הבשורה על התשובה שישראל יעשו באחרית הימים על רקע הצרות הנוראות ואובדן הדרך והתקווה.
היו כאלו שזלזלו בכוחה של תשובה הבאה על רקע הצרות והייסורים, כביכול איננה תשובה אמיתית אלא רק הצלה ופתרון בעיות.
הר"ן בדרשותיו בא לשלול מכל וכל גישה כזאת. הוא קובע כי ההיפך הוא הנכון, האדם בשכלו מבין את האמת וחפץ להדבק בבורא עולם, אלא שכשהוא נמצא בימי השלווה הדמיון טורד אותו מן האמת ומסיטו לעבר העולם ותאוותיו, עד שבאה הצרה ומפריעה לפיתויי הדמיון במלחמתם עם השכל ואז שב האדם לדבוק בנטייה הטבעית של שכלו. ומפני שזו נטייתו הטבעית והבסיסית שלו, קל אצלו להדבק ולהתענג בה' עד כדי שמשה שואל את ישראל – 'מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה אותו', כביכול מה כבר מבקשים ממכם? רק ליראה את ה' – מדריגה שאתם יכולים להשיג בקלות.
אז נכון שמבחוץ, למי שלא מבין מה זה יהודי, נדמה כי תשובה והתעוררות מתוך קשיים זה לא משהו אמיתי, אבל אנחנו, שבטבע שלנו לאהוב את ה' ובשכלנו חקוקה יראתו, אנו מבינים ומרגישים כי כל ההתמודדויות הללו נועדו לעזור לנו להתנער מהחלום ולשוב לחיות בערנות.