"והודעת להם את הדרך ילכו בה" (יח כ)
רבינו היה קשור עם התלמידים בעבותות של אהבה. הוא דאג לגידולו וצמיחתו של כל אחד מהם, מתוך הבנה עמוקה בצרכי כל אחד ואחד. הוא היה גאון בלהבין את רגשותיו של הזולת, להכיר את צרכיו של העומד מולו, ולדעת איך להשפיע עליו בחכמה.
אחד מבני הישיבה נסע לנוח בצפון. היה זה לאחר חדשים ארוכים בהם למד בהתמדה והעמקה, והרגיש שתשש כוחו והוא חייב לצאת מהישיבה, כדי לפוש ימים אחדים. ואכן הוא נסע לכמה ימים, ונעדר מהישיבה באותו זמן. ראש הישיבה אהבו אהבת נפש ממש, לא היה שיעור שבו לא חיפשו, מדי יום שאל היכן הוא.
לאחר מכן, כששב לישיבה, שאלו רבינו: איפה היית? אותו בחור השיב שנסע כמה ימים להתאוורר ולנוח בצפון הארץ. אמר לו ראש הישיבה בגישתו האבהית:" אני מקפיד עליך…", ומיד הסביר את דבריו: "למה לא לקחת גם אותי איתך?"… לאחר דקותיים חזר ואמר לו, שמוכן הוא לסלוח לו על כך שעזב את הישיבה מבלי להודיע דבר, אך בתנאי אחד: "בפעם הבאה שאתה נוסע לצפון, אתה מודיע לי ולוקח אף אותי איתך למנוחה!…".
במקום שרבינו יגיב בחומרא על המעשה, ויעניש את הבחור, או אולי אפילו יוציא אותו מהישיבה על מעשהו החמור, דאג להעביר לו מסר עקיף – שהוא אוהב אותו כמו אבא, ושדווקא מחמת אהבתו, הוא דורש שבפעם הבאה ישתף אותו בפעולותיו ולא ינהג בעצמאות. כך היתה דרכו: כשצריך היה להעיר או לתקן משהו, השתדל תמיד לעשות זאת בעקיפין בלי שהתלמיד ירגיש מבוזה.
סיפר הרה"ג רבי אליהו כהן: "פעם באמצע השיעור, ראיתיו מביט על אחד הבחורים שמסתכל בחלון ממושכות. דבר זה, שבחור לא מרוכז ומביט מחוץ לכותלי חדר השיעורים – הפריע לו מאד, אולם הוא לא רצה להלבין את פניו, לכן נשך את שפתותיו מכאב ושתק. למחרת בתחילת השיעור, ראיתיו נוטל את אותו בחור בידידות לשבת לידו. הבחור לא הבין על מה ולמה זכה לכבוד הזה, אולם אני הבנתי היטב!"…
תלמידו מישיבת 'חפץ חיים', הג"ר מרדכי גולדשטיין, ראש ישיבת התפוצות סיפר: "היה בחור בישיבה שלא היה מגיע לתפילה. רבינו לא רצה להעיר לו, ואולי חשש שלפי טבעו יהיו לו תירוצים וכדו' ומצא עצה: מפעם לפעם היה נותן לו ספר בסוף השיעור, שיעיין בו באיזה ענין שהראה לו, והיה מבקש אם יוכל להחזיר לו אותו מחר 'לפני התפילה'. הבחור נאלץ להזדרז ולקום, כדי שרבינו 'לא יבחין' שהוא לא מגיע לתפילה, וכך התרגל יותר להגיע לתפילה…".
עד כמה הבין בנפש התלמידים, ראו בצורה שהדריך אותם לפני שנסעו. חלקם הגיעו מבתים ואזורי מגורים מרוחקים בארה"ב, שלא מתגוררים בהם אנשים שמבינים יקרת ושגב לימוד התורה, ודאי לא יקרת הלימוד לשמה בלי כוונה להיעשות רב או ראש ישיבה. רבינו בהבנתו העמוקה בכוחות הנפש, ראה איך כל אחד צריך להתנהג. היו שהדריך לנסוע תכופות יחסית, והיו שלא נתן להם כמעט לנסוע. היו שהדריך ללכת להתפלל עם בני תורה, גם כאשר המרחק רב, והיו שאדרבה, עודדם להתפלל עם האבא וכד'.
מספר אחד מחשובי תלמידיו, מרביץ תורה וראש ישיבה עשרות בשנים: "רבינו יצא מגדרו, וביקש ממני שלא לנסוע לבית הורי, ולהסתפק בעובדה שהורי הגיעו כמה פעמים לבקרני. וכך, כאשר לפני פסח כמעט כל חברי נסעו – ממני ביקש להישאר.
"התחלתי להתחנן, אך רבינו בשלו, לא כדאי! בפעם האחרונה שביקשתי ענה כך: 'אני חושב שזה ממש לא טוב עבורך לנסוע, אך אם אתה מרגיש מן ההכרח שתיסע, סע לשלום!'. כך היה שלוש וחצי שנים, באומץ רב, בעדינות ובנעימות, למרות אי הנעימות לעשות כך לתלמיד, ראה שזה לא טוב לי. במבט לאחור", הוא מסכם," אין לי ספק שהוא הציל את חיי הרוחניים בזה. לפי הנתונים שלי, לא הייתי זוכה להיות מרביץ תורה לו הייתי חוזר. וכל זאת הוא ראה כאמן פדגוג מראש"…
דרך מחוכמת נוספת להנחיל את הקשר והחביבות אצל תלמידים היתה, כאשר לא אחת ביקש מתלמידים שנסעו לביתם לחו"ל, או לכאלו שנסעו לגמרי לחו"ל, לקנות לו דבר פלוני או אלמוני, בדרך כלל דברים של מה בכך, כמו עניבות וכדו'. תלמידים הרגישו שהם הולכים בשליחותו של ראש הישיבה, וזה רומם אותם. היו כאלו שסיפרו שכל ימי 'בין הזמנים' היו ברוממות מכך, שיש להם בקשה אישית ושליחות ממנו.
"הלא הוא כבר ממש אדם גדול!"
כחלק מדאגתו לגדל את התלמידים ולרוממם, פעל להרים את קרנם בעיני בני משפחותיהם. כאשר הגיעו הורים לבקר את בניהם בישיבה והיו נכנסים אליו, היה מפליג בשבח הבן. כך אצל כל בני הישיבה. אולם בפרט כאשר המדובר היה בבחור מצוין ובן עליה – היה מציג בפניהם את בניהם על שלל מעלותיו.
פעם נסעו הורים לרבינו וביקשו ברכה, ענה רבינו ואמר להם: "איזו ברכה אתם צריכים, כשיש לכם אוצר כזה בבית?"…
תלמיד נכנס עם קרוב משפחה לשאול שאלה, פנה רבינו לקרוב ואמר לו: "רצוני שתדע, לו היתה לי בת, הייתי לוקח את קרובך לחתני!"…
אבי אחד התלמידים הזדמן לשבת לקרית מטרסדורף, ונכנס עם בנו להתפלל אצל רבינו במנין ליל שבת. כידוע בשבת לא דיבר. אך רבינו בכל זאת לא יוותר להביע אהבתו והערכתו לתלמיד. הוא נשק לאב בחום ועשה בידו תנועות עד כמה הוא מאושר מתלמידו. כמובן שהאב יצא מביתו שמח וטוב לב, שרבינו כה אוהב את בנו.
אחד התלמידים מספר, שכאשר באו הוריו לישיבה, נכנסו אליו להתברך. הוא שבחו בפניהם שהוא חביב לפניו כבן, ותוך כדי שדיבר איתם קם ונישקו על מצחו. לא צריך לתאר את התרגשותם של ההורים שהרגישו שרבינו נוהג איתם כמשפחה של ממש… רבים מהם נקשרו עמו בלב ונפש, וניצלו את הארת הפנים שלו להתייעץ איתו בכל ענייניהם המשפחתיים והעסקיים, וגם שנים אחרי שהבן נישא ועזב את הישיבה – המשיכו את הקשר איתו.
כך גם נהג כשנכנסו למעונו אברכים ת"ח מבני הישיבה בחג ומועד עם רעיותיהם. הוא היה פונה לאשה ואומר לה: "את מכירה את בעלך? את לא מכירה! הוא הלא ממש תלמיד חכם!". ולאחרים אמר:" הוא כבר ממש אדם גדול"!. הכל כדי שהאשה תעריך את בעלה, ותסייע לו בהמשך שקידתו בלימוד התורה.
פעם טרח להתקשר לביתו של אחד מחשובי האברכים, שלימים נעשה מרביץ תורה חשוב. הוא אמר לאשתו שבעלה יושב ולומד בהתמדה נפלאה. "תשתדלי" – הוא הוסיף – "להסתדר כמה ששייך בלעדיו, ותדעי שכאן אולי זה קשה להסתדר בלי הרבה עזרה, אולם לעתיד לבוא בעולם הנצח, אף אחד לא יכול לתת לך חיים כאלו!"…
פעם נכנסה אשת אחד האברכים לשאול שאלה. ההלכה היתה מפורשת בשו"ע, והוא חשש שאם יאמר זאת תרד קרנו של בעלה בעיניה. הוא מצא פתרון: הוא פתח 'דרכי תשובה' שמביא באיזה סעיף קטן הלכה זו, והוסיף שפלא בעיניו שת"ח כמוהו שכח 'דרכי תשובה' בסימן זה סעיף זה, שמזכיר הלכה זו. במקום לזלזל בבעלה, יצאה בהבנה שבעלה ת"ח כזה, שרבינו סבור שפלא עליו ששכח ס"ק ב'דרכי תשובה'…
פעם נוספת, כשנכנסה אשתו של אחד הת"ח בישיבה לבקש ברכתו בענין מסויים, בירכה והוסיף ואמר לה: "תבקשי מבעלך שיתפלל, הוא תלמיד חכם ותפילתו עושה רושם!"…
להשאר בלימוד
הוא ליווה והדריך את בני הישיבה גם לאחר שנישאו, להמשיך בעלייתם ובצמיחתם עד שייעשו תלמידי חכמים. תמיד היה מתעניין ומייעץ, איך להתעלות על כל תעתועי היצה"ר ולהישאר בלימוד. סיפר אחד מאברכי הישיבה, בן חו"ל, שפעם נתבקש למסור שיעור בישיבה של קירוב. המדובר היה על השיעור הראשון מיד עם קבלתם לישיבה, והיה צורך לחמם את ליבם לאידישקייט. היו ביניהם מסופקים למחצה, לשליש ולרביע. אותו אברך התמסר למלאכת הקודש, מבוקר ועד חצות לילה היה איתם, והצליח במלאכת הקודש בצורה יוצאת מגדר הרגיל, עד כדי כך שכמה וכמה משפחות החזיר בתשובה, היה בקשר איתם והדריכם.
כל אותה העת היה מי שהעיר לו, שלמרות הצלחתו הגדולה, הוא צריך לשאול שאלת רב האם לכך נועד? הלא הוא אברך צעיר, ויכול הוא להשקיע את עצמו בלימוד. הגיע הלה לרבינו. רבינו שמע היטב את השאלה, והורה לו חד משמעית לחזור לכולל. הלה היה מופתע, רבינו הסביר לו באורך רוח, שלמרות שאכן הענין גדול, אך אין גדול ונשגב עבורו מלגדול בתורה. בתוך הדברים הזכיר הלה גם את העובדה שזו פרנסתו. עצרו רבינו: "אתה רבי לתלמידים, איפה מידת הביטחון?".
הוא נכנס ללמוד בכולל ישיבת 'מיר', עשה שטייגן עצום ולימים נעשה כלי קודש באחד הכוללים החשובים…
מאידך, תלמידים שראה אותם ראויים ומוכשרים להרבצת התורה – דחף מאד לכך, ופעם סיפר שבטבעו ואופיו היה שקט ומופנם, ולא ראה עצמו מתאים להרבצת תורה, ולשם ביצוע החלטה זו, נאלץ לעשות בניגוד לטבעו עד שחינך עצמו לכך. את אותם תלמידים שכיוון לכך, ליווה במסירות והתעניינות מיוחדת, בפרט בימים הראשונים.
מכח קשר מופלא זה ששמר עם התלמידים, נוצר השיעור הקבוע שהיה מוסר אחת לשבועיים בבני ברק, לתלמידיו במרכז הארץ. מכח ה"העמידו תלמידים הרבה" להרבות בהעמדה, הטריח עצמו במשך עשרות שנים למסור את השיעורים. יחסו אל שיעור זה לא היה יחס של מה בכך. הוא לא החסיר כמעט לעולם מלומר את השיעור בכל עת ובכל מצב, חורף וקיץ לא ישבות, אפילו בזמני חולי או חולשה, כמו בתקופת מלחמת המפרץ, כאשר מפעם לפעם נחתו טילים על אזור המרכז – הגיע למסור את השיעור. אפילו כשישב על אחיו הג"ר שמואל זצ"ל התלבט האם לנסוע, כי היה סבור שזה ביטול תורה דרבים, לבסוף החליט שזה יהיה מילתא דתמיהה אם יבוא, וביקש מתלמידו הג"ר אליהו נחום פרנקיל שיסע במקומו, תוך שהוא מבקש מנהגו רבי אסא ויטו, שיקח אותו ויחזירו שלא יהיה לו שום ביטול תורה בגינו.
מופלא היה לראות איך זכר כל אברך מבוגרי הישיבה בשמו, גם אם בישיבה לא היה בקשר מיוחד איתו. הוא היה שואל ומתעניין לפרטים בשלומו ובשלום בני ביתו. הקשר איתם נמשך, ובשנותיו האחרונות כשנחלש מאד הצטמצמו השיעורים, אך עד שנתו האחרונה הם המשיכו לבוא לביתו לפחות פעמיים בשנה, לשמוע ממנו דברי חיזוק.
אם אין קמח אין תורה
לא רק לעלייתם הרוחנית דאג. למרות שקידתו המופלאה והתנזרותו מענייני עולם הזה, דאג רבינו לצרכיהם הגשמיים. הוא היה מתעניין בפרנסתם ועוקב אחר צרכיהם, והרגישו עד כמה הוא נושא איתם בעול בקושי פרנסתם. ראו זאת כשהזכיר בקדיש דרבנן את הבקשה על הפרנסה: "מזוני רויחי", שהיה בה כמתחנן ולפעמים בוכה בתפילה שלא יחסר לת"ח בפרנסתם, ויוכל ללמוד במנוחת הנפש.
גם בפועל השתדל לעזור, בפרט לאלו שראה שלומדים בשקידה, בנתינות כספיות הגונות, שלא יופרע לימודם ויוכלו להמשיך להתעלות. סיפר אחד מחשובי התלמידים, ת"ח מופלג ומרביץ תורה ידוע: "את כל חיי הרוחניים אני חייב לו, כל הווייתי ועשייתי הרוחנית נזקפת לזכותו. זכורני, כי כאשר יצאתי לפני שנים רבות להקביל את פניו בשדה התעופה, אחר שנעדר מן הישיבה במשך תקופה ארוכה, ניגשתי לאחל לו ברכת 'ברוכים הבאים'. רבינו הושיט לי את ידו, דרש בשלומי ואמר לי: 'בהיותי בחו"ל חשבתי אודותיך, באתי בדברים עם אחד התורמים, סיפרתי לו עליך, וקיבלתי ממנו הבטחה כי יתמוך בך מעתה למשך שנתיים, בסכום של מאתים דולר לחודש על מנת שתוכל להתמיד בלימודך'… זו היתה ברכת ה'ברוכים הבאים' שלו. עמדתי אז ואני עדיין נפעם מגודל מסירותו לתלמיד, לא רק בעת שבתו בבית המדרש פנימה, כי אם גם כאשר טרוד הוא בענייני אחזקת הישיבה בהיותו בניכר. גם אז לא שכח לחשוב על הצלחתי, למרות שהיה טרוד מאד בהחזקת הישיבה!"…
אחד תלמידים הותיקים מספר, שלאחר נישואיו התקשה בקניית דירה, שכן לא היה בידו מספיק כסף ולא מצא ממי ללוות. כשהתעניין רבינו אצלו לאחר תקופה קצרה מנשואיו, סיפר לו את מצבו ורבינו ביקשו לבוא כעבור כמה שעות, ואז נתן לו צ'קים על כל הסכום שהיה חסר לו לרכישת הדירה…
סיפר הג"ר דב שיף: "כשנולדה בתי נכנסתי לבשר לו על כך ולהתברך. רבינו ברכני בחום, והתעניין כמה ילדים יש לי. כשנענה שזה ילד רביעי, שאל איך מסתדרים והאם יש מספיק מיטות עבורם בבית, ענה לו רבי דב שאכן עכשיו כבר צריך לקנות מיטת נוער. רבינו הוציא מכיסו על השולחנות שטרות ומטבעות מסוגים שונים והורה לקחת כמה שצריך ולרכוש מיטת נוער"… [בשולי הדברים מוסיף רבי דב דבר פלא: הם ניגשו לקנות, וסכום הקניה למיטות שרכשו היה במדוייק הסכום שהניח רבינו על השולחן!].
(מתוך הספר 'מגדלתו ומרוממתו')